פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פופוליטיקה: מוזיקה מזרחית או פופ ים תיכוני?

      חושבים שזוהר ארגוב וישי לוי זה "מזרחי" אמיתי אבל משה פרץ ושני יצהרי זה סתם "פופ"? לחגי אוזן יש חדשות בשבילכם: זו לא המוזיקה המסתלסלת שאיבדה את הקשר עם עברה אלא אתם

      כאילו שגם ככה אין למוזיקה המסתלסלת בעיית זהות, עכשיו מתעוררת אחת נוספת. בתקופה האחרונה נשמעים יותר ויותר קולות הטוענים שהצליל העכשווי שלה הוא "לא מזרחי אלא פופ", מוזיקה שאיבדה את הקשר שלה למה שהיתה בעבר. הטענה הזאת מתבססת בעיקר על השתלבותם של הצלילים האלקטרוניים והשימוש בכלים מערביים. כאילו שהעבר היה שונה. אותה בורות שהגדירה את המוזיקה המסתלסלת כ"מוזיקה מזרחית" חוזרת בטעות נוספת. טועה ומטעה.

      המוזיקה הזאת מעולם לא היתה "מזרחית". היא לא הגיעה מהמזרח וגם לא כלי הנגינה שלה. גם אם המילה "מזרחי" נועדה להגדירה כמוזיקה של בני עדות המזרח המתבססת על רבעי טון, עדיין יש כאן חטא לאמת. השימוש ברבעי טון – אותו צליל נמוך ו"בכייני" שלאוזן מערבית נשמע כזיוף – מעולם לא היה כל כך מסיבי. לזוהר ארגוב, למשל, אין אפילו שיר אחד שיש בו רבע טון. אפילו לחיים משה, אחד המומחים הגדולים בצליל הזה, אין שירים עם רבע טון והכוונה היא לשירים בעברית. למעשה, לאורך ההיסטוריה של המוזיקה המסתלסלת יש מעט מאוד שירים עם רבעי טון, ביניהם "זה הזמן לסלוח", "לחזור לחיים" ו"לעולם לא ניפרד" המוכר יותר כ"עדים לנו כוכבי מרום".

      אבות אכלו בוסר ושיני בנים תסלסלנה?

      במילים אחרות, אם זוהר ארגוב היה חי ופועל כיום, גם הוא היה מתויג כ"פופ ים תיכוני". אם "נכון להיום" הוא שיר מזרחי אז גם "צליל מיתר" צריך להיחשב כשיר מזרחי. "בדד" יכול להתאים למשה פרץ וסביר להניח שאם לזוהר היו מציעים לשיר את "אין כמו בבית" הוא היה לוקח אותו בשמחה. ההגדרה "מוזיקה מזרחית" נפלה בעבר על כל מי שסלסל. אפילו אם האקורדים, המבנה וההפקה המוזיקלית היו מערביים לחלוטין, כל עוד הזמר עטף את השיר בסלסולים, השיר הוגדר כ"שיר מזרחי".

      אבל במקום להתעסק בתיאוריה, אפשר לבדוק את זה ברמה הפרקטית. ישי לוי נחשב בעבר זמר "מזרחי", אפילו הארד קור. לעומתו, אייל גולן היה הראשון שהוגדר בתקשורת כ"פופ ים תיכוני", ואילו משה פרץ בגלגול העכשווי נחשב רק כ"פופ" פשוט. אלא שאין הבדל אמיתי בין השלושה. ישי לוי, זאת כבר עובדה ידועה, הוא הזמר שהכי השפיע על שירתו של גולן. אותו גולן השפיע מאוד על פרץ. בנוסף, שלושתם עובדים עם אותם מעבדים, יעקב למאי ותמיר צור, ואותם נגנים. למעשה, משה פרץ הוא הכי "מזרחי" מביניהם. באלבום החדש שלו "מהשמיים" יש את השיר "תמיד ידעתי" שמתנגן עם נגיעות של רבע טון. מה גם שהוא אחד האחראים הישירים להחזרת מקצב הבאלדי למוזיקה המסתלסלת. וכל זה, כמובן, לא מונע ממנו להמשיך להיות ראוי להגדרה "זמר פופ", שכן הוא באמת פופולארי.

      האבא אותו אבא, הכאב לא אותו כאב

      הצליל המסתלסל העכשווי הוא לגמרי תולדה של המוזיקה שעליה נלחם ג'ו עמר – מוזיקה עשירה בכלים, סלסולים, מקאמים ומקצבים. היום, יותר מבעבר, יש שימוש בכלים אתניים. אם נחזור רגע לזוהר ארגוב, לא רק שהוא לא שר ברבעי טון, אפילו דרבוקא, הכלי הכל כך בסיסי הזה, לא זכה לשימוש בשיריו – דבר כמעט בלתי נתפס היום. יתרה מזאת, פתאום גם השימוש בשפה הערבית עושה קאמבק. השירים "יחד" של קובי פרץ ואישתאר וכמובן "יא בינתי" של שני יצהרי הם הוכחה מצוינת לכך.

      מאוד יתכן שהטעות בהבנת הטרנד הנוכחי, נובעת מהאווירה הכללית. קיים געגוע לאותו כאב שהיה חלק מהמוזיקה הזאת ושבגל הנוכחי נעלם כמעט לחלוטין. הנשמה הזאת בהחלט חסרה בתעשייה העכשווית שנוכח ההצלחה אמורה לייצר בקצב מסחרר וכתוצאה מכך מעוררת תחושת "מסחרה" ריקנית. הפגיעה היא בעיקר בטקסטים ובנושאי השירים. אבל כל זה עדיין לא אומר שהמוזיקה הזאת, בכל מה שקשור לצליל, היא משהו שאין לו קשר לאדמה שממנה היא צמחה.