בבסיסה של הופעה, כל הופעה, יש עסקה: הקהל משלם בזמן וכסף והאמן צריך לספק לו בידור. אלא שבתוך הפרמטרים הדי יבשים האלו, ישנה מורכבות עצומה שכוללת רגשות, מערכות יחסים, שמירות בצבא עם טרנזיסטור מקרטע, הופעת ענק בינלאומית בשיאו של חרם תרבותי מתהווה. אלטון ג'ון רשם את שמו בנצח, כיוון שידע בכל נקודת זמן לכתוב את השיר המדויק שיהפוך לפסקול שנכנס ברווח שבין העסקה היבשה שבין קהל למאזינים וגם להיות שם בטיימינג הנכון.
על ידי הצגת האבטיפוס לכתיבת שירי הקיטש האיכותיים בעולם מ-"Sacrifice" ועד "Candle In The Wind", שרמת שכלול הקיטש שלו שווה לרמת החדשנות של האייפד, אלטון ג'ון הצליח לגייס לצידו מעריצים אמיתיים, שרואים בו לא רק גאון מלודיות, כפי שכל אדם עם שתי אוזנייים אמור לראות בו, אלא סופרסטאר של ממש.
אל תפספס
הסופרסטאר הזה הגיע לעבודה אמש (חמישי) באצטדיון רמת גן. ג'ון, בחליפות המצחיקות שלו שעדיין נראות פי אלף יותר טוב מצביקה פיק, שר בכוונה גדולה את הרגעים שמילאו את חייהם של באי המופע, בימים שהם היו עושים ביייביסיטר ולא משלמים לה או לו. הלהקה המצוינת שלו יודעת להפוך את הקריירה הענפה שלו למסע מרתק שבין פופ פשוט לפרוגרסיב רוק מורכב וג'ון עצמו נזהר מלהיתפס כאנטיפת בריטי ומקפיד להודות לקהל, כמעט תמיד ללא מיקרופון, כדי שייראה אמיתי.
הוא מדלג בין להיטים, כמעט ולא עוצר לרגע אינטימי שלו בחדר המיטות של המוזיקה, אלא דואג שלקהל יהיה קשר עין עם האיבר הזה במוח שגורם להם לזמזם כמו וובוזלה את המילים של "Tiny Dancer" וזה בסדר יש עסקה וכל הצדדים צריכים לעמוד בה ואכן, קשה עד מגוחך להאמין שמישהו הצליח לצאת בהרגשה שרימו אותו בהופעה הזו.
אל תפספס
אבל בתוך כל 47 אלף האנשים שהגיעו לרמת גן, היו גם כאלו שרצו לדעת האם הם מפספסים משהו. אפשר שלא להתאהב באלטון ג'ון עד מעל לראש, להגיע בכל זאת להופעה ולצפות לראות את הקסם בפעולה כדי להבין מה גורם לכל כך הרבה אנשים לנפנף בסטיקלייטים תוצרת בנק. אז נכון, ג'ון הוא וירטואוז פסנתר שיכול לגרום לגאון כמו שלומי שבן להסמיק וגם חתיכת מאדר-פאקר לא דופק חשבון שבא לארץ כשכל מיני אגדות חיות, כמו הפיקסיז, מדלגים על החוויה הישראלית מבלי למצמץ.
אלא שמעבר להנאה מהסאונד המושלם של האצטדיון שהוכן היטב להופעה ומהמקצועיות אין קץ של ג'ון ולהקתו, קשה למי שאינו מעריץ של הסר להיסחף בתוך מפלצת הפופ הזו; קשה בתוך רצף הלהיטים האלו לראות כיצד יוצאים עם תשוקה בלתי נשלטת להקשיב לאלבומיו של ג'ון שוב אחר שנים של הזנחה. אם משווים את ההופעה הזו להופעה דומה באצטדיון - זו בעלת המימדים ההיסטוריים של לאונרד כהן, הרי שג'ון ממילא לא יכול היה לנצח. בסופו של דבר, אלטון ג'ון העניק הופעה שבסופה אתה אומר 'היה שווה את הכסף' במקום להישאר במצב שבו אינך יכול לדבר, כפי שעשה כהן בספטמבר האחרון.
היה קצת מוזר לראות אנשים עוזבים לפני שג'ון ביצע את "Your Song", השיר שסגר את המופע סופית. אצטדיון רמת גן סופג מראות כאלו כשקבוצה אחת נמצאת בדרך לתבוסה בטוחה, קהל אוהדיה התייאש לגמרי ומעוניין להקדים את הפקקים. כאן, המצב היה הפוך לחלוטין ג'ון הכין היטב את הסט והרים להנחתה הסופית, שהיה השיר העצום הזה, שבו ג'ון כבר לא היה צריך להרשים בלייב את מי שאינו נמנה על חוג מעריציו.
ב-"Your Song", מספיק לצעוק "אני מקווה שלא אכפת לך" כדי להתחבר מהדשא הקרוב לבמה ליציע המרוחק ביותר, ומשם לבריטניה, דרום אפריקה, לבנון וגם אירן ולדעת שבכל רגע נתון, מוזיקה יכולה להגיד את מה שאינך יכול לבטא ואת התחושה הזו, גם בכסף אי אפשר לקנות.