משוויץ יוצא מיץ

“AOI: Bionix” הוא האלבום השני שדה לה סול מוציאים בסדרת Art Official intelligence, טרילוגיה עתידנית מבורבשת שהחלה ב-“Mosaic Thump” שיצא לפני כשנה וחצי וספג מנה של חוסר שביעות רצון. במבט לאחור, מדובר באלבום לא רע, שפשוט סובל מעודף לא הכרחי של הופעות אורח מיותרות ויתר לחץ דם. ולמרות ש-“All Good”, שיתוף הפעולה של דה לה סול עם צ'אקה קאהן, הוא כבר אחת מקלאסיקות הכיף-כף של כל הזמנים, הוא לא הצליח להציל את האלבום מגורל יצירתי הדומה טיפונת לזה של אלבומו החדש של ברי סחרוף. כלומר שגם דה לה סול וגם ברי סחרוף נכשלו, כל אחד בדרכו, במבחן ה"תעמיס לי ביסלי" – טסט הכרחי שטוען שכשאתה משתדל יותר מדי, הדבר ניכר בתוצאות.

ב-“Bionix” ניכר שדה לה סול למדו מהכאפה שהם קיבלו. באופן הצה"לי ביותר הם ניתחו את הכשלים של האלבום הקודם, למדו ויישמו. והתוצאות – כמו בשייטת – אינן מאחרות לבוא. הופעות האורח קוצצו יחסית למספר הקטעים, וההיפ הופ של דה לה סול חזר לבראשית: סימפולים יצירתיים, ביטים וראפ פשוטים. הרהב של ההפקה האופיינית לאלבומי היפ הופ של השנים האחרונות (כלומר, רחוקה מהסאונד המאוד מסוים של דה לה סול) מהאלבום הקודם התחלף במסורת המוכרת.

עכשיו אני מוכרח לחזור לברי סחרוף (ותסלחו לי על הטרחנות) – לכשירגעו גלי הביקורת ויחסי הציבור, נישאר, כמו תמיד, רק עם הדיסק ביד. ברי סחרוף, כיוצר, יצטרך להקשיב לו ולהחליט האם כל ההחלטות שנעשו באלבום, כל שפע הסאונדים, שפע הנגנים, שפע ההשפעות, אכן מצדיקים את המוצר הסופי. בדרך כלל מה שקורה הוא שאחרי אינצידנט כזה, היוצר נוהג לחזור לבסיסו של עניין – במקרה הזה, רוק ישן וטוב. דה לה סול השכילו להבין שבמגרש שבו הם שיחקו ב-“Mosaic Thump” – מגרש של רהבתנות ורעבתנות – משחקים בדרך כלל אנשים שמנסים להוכיח יותר מדי דברים מסיבה כלשהי (במקרה של דה לה סול, הפסקה אמנותית של מעל לשלוש שנים, ובמקרה של סחרוף, תקליט שיוצא לאחר הצלחה גדולה מאוד). אחר כך מגיע שלב הסקת המסקנות. “Bionix” הוא אלבום שנוצר מתוך הביקורת על האלבום הקודם, הוא הוכחה להקשבה ומודעות עצמית. ובנוגע לברי? כל עוד נמשך העיוורון התרבותי הנוגע לעניינם של אייקונים מוזיקליים בישראל, אני לא ממש אופטימי.

ובחזרה לדה לה סול. “Bionix” ממשיך את קו הסול בהיפ הופ, ושיר כמו “Held Down” בכיכובו של הראפר המזמר Cee-Lo, הוא אחד משירי הנשמה הכי יפים כרגע. מלבד זאת, יש באלבום הטוב מאוד הזה עוד כמה שירים בניחוח טקסטואלי עשיר (בנראטיבים המוכרים – סקס, אקטואליה והומור) וגלריה עשירה של סימפולים (האקט היצירתי שהכי מסמל את דה לה סול) אשר מעידה, בפעם המי יודע כמה ובהתייחסות ברורה לתרבות הדי.ג'יי, שטעם מוזיקלי הוא האמנות של המאה העשרים ואחת.