מי שלא רוקד - מת

את השורה התחתונה יש לציין בשורה העליונה: "ערבים רוקדים" הינו הישג. איזה סוג של הישג מיד נברר, אולם דבר אחד צריך לזקוף לזכותו של סייד קשוע - ערבי בישראל, עיתונאי ומבקר, ומעתה גם פרח ספרות בפיכם - הוא באמת, אבל באמת, עשה דרך ארוכה. נסו לראות את עצמכם מפרסמים ספר במדינה זרה ושוטמת ישראלים. רק אם תכפילו את המרחק הפיסי שלכם משם ברגשות נחיתות קולוסאליים שאין ברשותכם ולעולם לא יהיו ברשותכם, אולי תתקרבו לפרופורציות המרחק שעבר קשוע. ונא להימנע בשלב זה של דברי הקטגור מלשלוף כקונטרה את קלף אמיל חביבי, חתן פרס ישראל לספרות. קשוע כותב בעברית. ובעברית שלי.

לכן המקרה של קשוע מרעיש. ולכן המקרה של קשוע באמת "מעניק לספרות העברית את אחד הרגעים הכי מרגשים שלה", כפי שנכתב בגב הספר. כי הוא רק בן 27 ומכונן מסורת. ואם לא מכונן לבדו, אז מצטרף למתי מעטים שהקדימו אותו כמו הסופר אנטון שמאס והמשורר נעים עראידי, כותבים ערבים שמרגישים נוח לפנות במישירין לקהל היהודי הזחוח ובשפתו שלו. ובאם נדרשות עדויות נוספות לדחיקתה של החברה הערבית בישראל אל פינה קטנה וחשוכה, ולהשלכותיה של מדיניות שיטור דכאנית, נדמה לי שדי בהפנמתם של הנתונים. פלא אם כן שלא ניכרת כל השפעה של העליה הרוסית או האתיופית בנוף הספרות העברית? מעל חמישים שנה של חיים זה בצד זה והתוצרת היא סייד קשוע אחד. וכן, גם כמה ילדי היפ-הופ מרמלה ולוד. "ערבים רוקדים" (הוצאת מודן, סדרת "דברים" בעריכת אלי הירש), סמי-אוטוביוגרפיה המגוללת את סיפור התבגרותו של המחבר על המתרס החוצץ בין החברה הערבית והישראלית, עשוי לספק הסבר מאלף אחד לפשר שתיקת המוזות הערביות בעברית, בעוסקו בין השאר בפצעי הבגרות האישיים והחברתיים שהסיטואציה הישראלית זרעה בקרב הערבים שבתחום אחריותה.

הספר מחולק לחמישה פרקים ומניע רצף קולח של תמונות חיים המבוססות על זכרון, החל בתמונות ילדות מרירות-מתוקות בטירה, מעוזה הקדום של הסבתא, המשך במעבר מפכח לפנימיית מחוננים ישראלית בירושלים, ההכרה הפתאומית בערביות ובצידה ההחלטה המיידית למסמס כל תג זיהוי ערבי, אחר-כך השתלבות במציאות הישראלית בזמן הלימודים באוניברסיטה העברית כשהמשפחה בבית מתחילה להתנכר, הנישואים המוקדמים לסאמיה, לידת הילדה, והמגורים הקשים מנשוא בבית-צפאפא, רחוק מהסבך המשפחתי אולם קרוב מדי לקווי החזית של מלחמת העצמאות הפלסטינית כנגד הישראלים.

ככותב, קשוע - למי שטרם הספיק להכירו מהמקומונים "כל העיר" הירושלמי בעבר ו"העיר" התל-אביבי בהווה, ובניגוד ליוצרים רבים ששפתם השניה נוטה לתקניות אקדמית ולא ספרותית - קריא מאוד. נקודת זכות גדולה. כמספר הוא מתגלה כבעל מלאכה טוב שיודע לסנן ולבחור בקפדנות את החומרים שאיתם הוא עובד ובעזרת הומור דק מצד אחד או רגישות מנגד, לכוון אלומת אור בהתאמה על פיסות הווי עסיסיות או כאובות. כאסתטיקאי, לוקה מעט המחבר לטעמי ברפטטיביות ובשבלוניות בחציו הראשון של הספר, המקביל לחייו, כשסרח עודף של "אבא שלי אומר", ו"סבתא שלי מספרת" מטביע את הטקסט, אולם בחציו השני של הספר (שהולך ומשתבח ככל שהוא מתקדם), שבו יוצא המחבר מעט מתחום התיעוד העצמי ומפתח דמות חצי-בדיונית שנוגעת בקצוות החשופים של החיים, מסתמן כוחו המלא של קשוע ככותב לעת הזו לפחות.

אני בכל אופן אזכור את "ערבים רוקדים" כיצירה הספרותית העברית הראשונה שמתייחסת לאינתיפאדת אל-אקצה, ובכך מעגנת אותה בצורה רשמית במניין קרבות הדמים באזור, ואת קשוע כסופר הראשון שכתב עליה מבלי לכנותה אפילו פעם אחת בשמה, אלא פשוט לקרוא אותה כפי שהיא באמת – "מלחמה".