קל מאוד ללהקה כל להקה לעלות לבמה ולא לתת הכל. לא פעם מגיע הרכב כזה או אחר מהגולה הרחוקה אל ארץ הקודש ומאכזב, כשעבור הצופים, אין הרגשה רעה יותר מלראות מושא הערצה נותן חמישים אחוז ושומר את החמישים הנותרים לעצמו. ובכן, Gov't Mule נתנה הכל ולא הותירה לעצמה דבר בשישי האחרון על במת מועדון רדינג 3 בתל אביב. ייתכן שמנקים מסורים במיוחד ימצאו שם הבוקר כמה מיתרי גיטרה קרועים, לא יותר.
המיולים, שהתחילו כהרכב צדדי של האחים אולמן, נעים על ספקטרום די רחב של רוק ובלוז, עם נגיעות אקראיות של פולק, Pאנק וקאנטרי. בארצות הברית קוראים לסגנון הזה "רוק דרומי" תת ז'אנר שיכול לעבוד כשהמדינה שלך לא נגמרת אחרי שבע שעות נסיעה רצופות - אלא שגאוורמנט מיול שונה מנושאות הדגל של הז'אנר הפתלתל; יש בה משהו מיוחד, משהו מגוון, משהו שקשה לשים עליו את האצבע אבל אפשר לקרוא לו בשם: הגיטרה של וורן היינס.
היינס, סולן הלהקה ואחד משני מייסדיה, עבר בחממת האחים אולמן (בגרסתה המאוחדת), ובשנים האחרונות אפשר למצוא אותו מנגן עם השרידים של הגריייטפול דד. בקיצור, הבחור יודע דבר או שניים על ג'אמים. אם היה קילומטראז' לגיטרות, היינס בוודאי היה צריך לשלם ביטוח מאוד גבוה על שלו. לצידו, בפרויקט הנוכחי שיצא לדרך ב-1994 ומאחוריו תשעה אלבומי אולפן טובים יותר ופחות שלושה נגנים עילאיים גם כן: מאט אבסט, מתופף מופלא שהעניק לכמה מאות ישראלים סולו תופים בן 15 דקות; דני לואיס, קלידן נהדר וגיטריסט בחסד; ויורגן קארלסון, שהצטרף ב-2008 ועושה עבודתו נאמנה על הבס.
המיולים פתחו את ההופעה עם "Bad Little Doggie", אך הקהל התחיל להיכנס לעניינים רק כמה דקות לאחר מכן, עם "Lay Your Burden Down" המצוין. העיבודים אמנם דומים לגרסאות האולפן, אבל מאוחר יותר יסתבר שעבור וורן היינס ולהקתו הקלטת שיר בצורה אחת היא בסך הכל הזדמנות לבצעו בצורה אחרת. "Soulshine" העילאי נפתח בסולו גיטרה מהדהד, ובמהרה נדמה כאילו ההופעה כולה היא הדרנים בין סולו גיטרה אחד לסולו גיטרה שני. במקרים רבים זה עלול לעצבן, אך לא כשהיינס הוא זה שאוחז בגיטרה.
לאט לאט, מתברר שהציפייה לעיבודים מוכרים וזהים פשוט מוטעית. לייחל לשמוע שיר כזה או אחר בצורה בה הוקלט והועבר לחנויות תקליטים ברחבי העולם, יהיה פספוס קולוסאלי של הנקודה האמיתית, שכן Gov't Mule נולדו לג'מג'ם ולאלתר, ויעידו על כך כמה וכמה שירים שנשקו לגבול עשר הדקות. בכלל, כבילת המיולים בתוך מכסת דקות או דף אקורדים מדוקדק שקולה לרכישת מכונית ספורט עם הגבלה שלא נותנת לעבור את ההילוך השני: כן, זו עדיין פורשה, אבל היא מסוגלת לכל כך הרבה יותר.
והמיולים השיגו יותר, הרבה יותר. היינס פוצח בסולו גיטרה נוסף ומדהים במהלך "Thorazine Shuffle", ולאחר מכן מוליך גרסה נפלאה ל-"I Believe To My Soul" המיתולוגי של ריי צ'ארלס. ברגע הזה, מתברר כי חבורת הנגנים הנהדרת הזו היתה יכולה להיות להקת הקאברים הטובה בעולם, אם רק היו חפצים בכך, והם אכן חפצו בכך פעם נוספת בהמשך הערב.
לאחר הפסקה בת עשרים דקות חוזרים הארבעה לבמה ומבצעים את "Beautifully Broken" אל מול הקהל המשולהב, שמתמסר מרגע לרגע, מסולו לסולו. אז, הגיע אחד הרגעים המיוחדים של הערב, כאשר הלהקה מציגה עיבוד שונה לגמרי ל-"Patchwork Quilt", שיר עצוב שהיינס כתב לאחר מותו של ג'רי גארסיה, מנהיג הגרייטפול דד. במקור, מדובר באחד השירים המלנכוליים והשקטים של הלהקה, אלא שהפעם הוא קצבי, מיוחד וכסאחיסטי הרבה יותר. כמו סולו גיטרה, גם צמרמורת אפשר ליצור ביותר מדרך אחת.
קשה להפסיק להגג על וורן היינס הגיטריסט. הוא זמר נפלא עם קול ייחודי, מחוספס וסוחף, כותב מילים בחסד שנבלעות, לעתים קרובות מדי, בתוך ענני הדיסטורשן, אבל וורן היינס הוא קודם כל גיטריסט, ובתחום הזה אין הרבה בני אנוש שמסוגלים להתגאות בכישרון רב ממנו. היינס נראה כאילו ינק מגיטרה כשהיה תינוק, כאילו המפרט בשבילו הוא חוט דנטלי. לעתים הגיטרה שלו היא מכחול, לעתים כלי נשק, ובכל שאר הזמן היא נעה על הספקטרום הגמיש הזה.
בהדרן, היינס עולה לבד עם אותה גיטרה חשמלית כי זהו לא מופע אקוסטי. כפות רגליים כואבות מקפיצות ועמידה ממושכת תוהות, כמו בכל הדרן שאי פעם בוצע בכל מועדון בעולם, באיזה שיר יבחר. האקורד הראשון חושף את התשובה: "הללויה". לכאורה, מדובר בשיר שמבחינה סגנונית רחוק שנות אור ממגרשה הביתי של הלהקה האמריקאית. בפועל, ולמרות שכותב שורות אלה רואה בכל נסיון לכסות את הכהן הגדול חילול קודש חד משמעי, היינס נותן האינטרפרטציה המיוחדת שלו גם ליצירת האמנות הזו, והיא שוב מרתקת.
בכלל, לעתים קשה שלא לחשוב שוורן היינס הוא בכלל לא גיטריסט, כי אם בסך הכל סוחר ממולח: תן לו שיר אחד, והוא יתרגם לך אותו בהגינות, באותנטיות, ועם הרבה יותר ממאה אחוז לשיר אחר, בדרך כלל ארוך יותר ועם הרבה יותר גיטרה. מדובר במעשה מופלא של אדם שבשלב כלשהו של חייו התבלבל בין מטה קסמים וגיטרה חשמלית.
מאות האנשים שאכלסו את רדינג 3 בשישי זכו לראות הופעה טיפוסית של וורן היינס ו-Gov't Mule: שלוש שעות ורבע של רוק מהרמה הגבוהה ביותר, אלתורים, ג'אמים ומקצוענות בלתי מתפשרת. בתום ההופעה, כשכפות רגליים בוערות נפלטו לנמל תל אביבי לח מהרגיל, Gov't Mule בוודאי הצטופפו על הגיטרה של וורן היינס והמריאו אל האופק, לייעד הבא בסיבוב ההופעות, משאירים מאחור מאות אוזניים מצלצלות, פיות פעורים ותחושה כללית שיותר טוב מזה, כבר לא יהיה כאן.