פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      תראו יפות ותשתקו: על "הדוגמניות"

      "הדוגמניות" לא מחדשת דבר על תעשיית הזוהר הישראלית שנותרה מכוערת ונצלנית אבל כן משיגה לפחות מטרה נעלה אחת: כוסיות בטלוויזיה של שישי בערב. לילך וולך בלי פוטושופ

      כשערוץ 2, הערוץ הגדול ביותר בטלוויזיה הישראלית, מחליט לעשות סיקור רוחב על "תופעה חברתית" ולשדר אותו בשישי בערב, אפשר ומותר להרים גבה ספקנית: הרי ערב יום שישי הוא רגע הזהב של הזכייניות המפעילות את הערוץ, ערב שהוא למעשה קופה רושמת שיצאה מכלל שליטה המתבססת על הבטן הנפוחה מיין קידוש ועוף בתנור של עמישראל.

      כשמסתבר שהתופעה החברתית המזעזעת היא חייהן של הדוגמניות, אפשר כבר לוותר על הספק ולגחך. הרי האיטיות והנינוחות של פוסט ארוחת שישי, זו שמונעת מאיתנו לכבות את הטלוויזיה, קוראת למסאז' בידורי שלא יכביד על הצופה ועל שכלו המנומנם. אנחנו יודעים את זה, גם זכייניות הטלוויזיה יודעות את זה וכולנו מעמידים פנים ששעה מול נערות יפות שלובשות ופושטות בגדים למחייתן משולה להתעניינות אמיתית בעתיד התרבות והחברה הישראליות.

      סיפורי אלף כוסית וכוסית

      "הדוגמניות", סדרת תעודה בשלושה חלקים שחלקה הראשון שודר שלשום (שישי), מבקשת לעקוב אחרי חיי הזוהר של הדוגמניות ולהשיל מעליהם את עטיפת הזוהר הדקיקה שמסמאת לכאורה את עיני הצופים. בחלק הראשון של הסדרה עוקבים אחרי שתי ילדות יפות, שמסיבה לחלוטין לא ברורה נשלחו לבדן למילאנו שבאיטליה, בירת האופנה העולמית. האחת כבר "מנוסה" ומטופפת על מסלולי דוגמנות בעודה מנהלת חיי תיכון חלקיים ובעייתים (סאבטקסט: מי צריך תעודת בגרות כשאת כוסית), מתגוררת במעונות לא אישיים בעליל וחולקת אותם עם עוד שתי דוגמניות. השנייה יוצאת לראשונה בחייה לבדה כדי לנסות מזלה בחו"ל, חמושה במפה ובנעלי עקב לא נוחים, ומגלה די מהר את המהות האכזרית של המשפט "יש עוד אלף כמוך".

      אם רצינו לקבל שוב מושג על המבוגרים האחראים שמניעים ומשמנים את גלגלי התעשייה, "הדוגמניות" מארח את עדי ברקן, האורי זוהר של עולם הדוגמנות, שפעם היה צועק לנערות "תני לי עוד סקסי" והיום מזועזע מהגיל הצעיר שבו הן מתחילות לפשק גפיים ושפתיים.

      עוד מקבלי זמן מסך הם הורי הדוגמניות, ובמיוחד יאנה קלמן, מלכת היופי לשעבר, שחברה לבעלה עורך הדין כדי לסלול לבתם היפהפייה בת ה-8 את הדרך אל חשבון בנק מרופד וחיי נצח מצולמים. "אף אחד לא צריך לדעת שאת עייפה מהטיול השנתי", היא אומרת לילדה בדרך אל האודישן, ומתגאה שהיא מחנכת את הילדים למוסר עבודה מגיל צעיר.

      רגעים כמו אלו של קלמן ובתה הם רגעים מצמררים, שחושפים במלוא הכיעור את התפיסה ההורית של בעלי משפחה מסוימים, לפיה הילדים הם בסך הכל השלוחה הרעננה שלהם בעולם ודרכם הם יפצו על הזמן האבוד שלהם ויגשימו את חלומותיהם.

      אוי אוי אוי

      בין לבין, הסרט משובץ בראיונות עם דוגמניות שכבר "עשו את זה", רובן לא היו ממליצות לנערות אחרות ללכת בדרכן, מספרות על בדידות, בעיות דימוי גוף, ניצול, סמים והפרעות אכילה. לא שכל אלו לא חמורים ורציניים, אלא שקשה לומר שמשהו מכל זה הפיל מישהו מהצופים בתדהמה מכסאו. הרי דוגמנות הוא אחד המקצועות המסוקרים יותר, המחוטטים יותר והעסיסיים ביותר, כשכל אחד מאיתנו יודע פחות על סדר היום של אחות סיעודית, רואה חשבון או סוכן ביטוח מאשר על קשייהן הפוטוגניים של הדוגמניות. מצד שני, לא פשוט למצוא סוכן ביטוח שייראה טוב בעקבי סטילטו ומדבקות לכיסוי הפטמות.

      וזהו עצם העניין – "הדוגמניות" בא לעסוק בנושא לגיטימי לכשעצמו (אם גם לא מקורי בעליל), אבל משתמש במושא הסיקור שלו כדי לעשות לנו נעים בעין. קצת כמו סיור מאורגן על סט של סרט פורנו, כדי לראות מקרוב כמה קשים חיי שחקניות הפורנו. שימוש בקריינות סרקסטית ממש לא מספיק כאן כדי לייצר אמירה. אם מישהו רוצה באמת לעסוק בתופעה מבלי לנצל אותה לצרכי רייטינג, שיהיה אמיץ מספיק כדי לפתוח פאנל דיון באולפן, מבלי לגרז לנו את התודעה בתמונות מקטלוג בגדי ים. בפראפרזה על חיקוי אברי גלעד נוסח "ארץ נהדרת", זה מגעיל ומדהים, נורא וחטוב ובאמת מזעזע – תנו קלוז אפ על הטוסיק בן השלוש עשרה הזה, שנראה מקרוב כמה זה מחריד.