מתייוון: על ההופעה בקיסריה של יהודה פוליקר

יהודה פוליקר הגיע בכושר מצוין להופעה בקיסריה הארורה, אבל כמות גדולה מדי של שירים ביוונית מנעה ממנו להפוך את המופע למושלם. עינב שיף בכפיים בכפיים

עינב שיף, צילומים: נמרוד סונדרס
20/06/2010

לא הרבה אמנים מסוגלים להפוך את האמפיתיאטרון של קיסריה, מהבלופים הגדולים בתולדות התרבות הישראלית, לחוויה מוזיקלית ששווה את הייסורים שכרוכים במקום ועוד לקבל על זה שכר. הפקק בכניסה, הפקק ביציאה, האיסור על מכירת אלכוהול במקום, המושבים האנטי-ארגונומיים ביציע, איסור העישון במקום פתוח והמזנון שייקח לכם את כל הכסף שנשאר אחרי רכישת הכרטיס, שכמובן תומחר במידה הראויה לאתר המחייב שוטרים וסדרנים שנראה שכל מטרתם היא לצפות במופעים היקרים בישראל – כל אלה באמת הופכים את מבחן קיסריה למבחן שלא כל מוזיקאי ישראלי יכול לעמוד בו.

אבל לא כל המוזיקאים הם פוליקר, שפתח אמש (שבת) את ההופעות המוקדשות לאלבומו החדש והמצוין "אהבה על תנאי" באמפי שהוא מכיר כל כך טוב. למעשה, פוליקר, יחד עם שלמה ארצי והמופע המשותף של רמי וריטה, הוא מהאנשים שהגדירו את מיתוס קיסריה כהופעות של שעתיים וחצי מינימום עם כניסה ללהיטים בלבד. הנוסחה הזו נלמדה היטב אצל אמנים כמו אייל גולן, למשל, שידעו להתקרב למקום רק כשהיה להם סט מוכח שיכול להכיל את המיתוס, שהוא מטופש לכשעצמו אבל לא שונה משאר המיתוסים המטופשים שתעשיית המוזיקה הישראלית חגה סביבם.

עוד בוואלה!

נפגעתם במהלך נסיעה באוטובוס? מגיע לכם פיצוי

בשיתוף zap משפטי
יהודה פוליקר בהופעה בקיסריה 2010. נמרוד סונדרס
משוחרר ורזה. יהודה פוליקר בכושר(צילום: נמרוד סונדרס)

כך, פוליקר חזר לקיסריה ופתח לפי הכללים: מתחילים עם "יום העצמאות", מהלהיטים המוצלחים של "אהבה על תנאי", אחר כך "פחות אבל כואב" האצטדיוני ממילא והקהל כבר בפנים, מגיב מצוין לשילוב בין השירים החדשים ("מעבר לגדר", "אל תלכי עכשיו") לקלאסיקות השירה בציבור של פוליקר ("הצל ואני", שילוב בין "לא יודע" ל"נד נד", "כשתגדל"). פוליקר עצמו נראה טוב בהרבה מאז המופע המאכזב שכלל רק שירים שכתב לאחרים: משוחרר, רזה ונייד יותר, לא מוותר על סולו אחד מהרפרטואר, צמא לבמה ורעב למחיאות כפיים. הוא הגיע בכושר וכמובן שהארסנל מפוצץ בחומר שמאפשר לו לקחת את המופע הזה בהליכה.

לכן, לא ברור מדוע בחר פוליקר להפוך את ההופעה משלב מסוים לחגיגה יוונית כמעט אקסקלוסיבית, חסרת כל פרופורציה לשיריו החשובים באמת. מילא, רצף של "עיניים שלי", "אלקו" ו"זינגואלה" הוא הכרחי וגם מהנה, עם האיכויות המוכרות של פוליקר בבוזוקי והלהקה הגדולה והמהוקצעת שלו. אבל המרחק משם ועד כ-40 דקות של פוליקר שר ביוונית, שנשמעת מעט חלודה ובוודאי לא רלוונטית לעולם הריאליסטי, הישראלי והכן שפוליקר יצר ב"אהבה על תנאי" – הלא הוא הסיבה שלשמה לכאורה התכנסנו – הוא גדול מדי. מאותם רגעים לא פשוטים, ששיאם היה גרסה יוונית ל"בית וגיטרה" של מיקי גבריאלוב, אפשר היה ללמוד שהאתר המקולל הזה מכריח כל הופעה גדולה להפוך לטברנה, או שיש כוח עליון ואפל שמונע מפוליקר לשיר את "הילד שבך".

ארבעים דקות עם בוזוקי(צילום: נמרוד סונדרס)

עד שנגמר הסשן המייגע הזה, נראה היה שחלק מהמומנטום של ההופעה אבד, אבל פוליקר דאג להשיבו עם ביצוע נהדר של "שלושה ימים", כשמאחוריו מקרין המסך אימג'ים נאים של ניו יורק, מושא השיר. אמנם, עבודת הוי ג'יי שליוותה את ההופעה היתה לרוב ברמה של כתוביות ללקויי השמיעה (כולל תמונת הים והמכתב ב"חלון לים התיכון"), אבל טוב לראות שפוליקר מרגיש צורך להפוך את המופע שלו לאירוע מגוון יותר מהחיבור המוכר והלעוס שלו עם בוזוקי והסולו המדכא של "פרח", שפתאום נשמע זהה למדי ל"היי שקטה" שהלחין בעצמו לריקי גל.

כמעט שלוש שעות נמשכה רכבת ההרים הזו, שנעה בין הקריות של בנזין לסלוניקי של פוליקר. הרכבת הזו עלתה וירדה, לעתים בחדות מסחררת או בשמאלץ מייאש של Sing Along שואה, אבל הנהג שלה הוא עדיין מוזיקאי ענק, שבשניות של ביצוע פשוט ל"אפר ואבק" מזכיר לכל אחד בקהל את הרגע שבו הוא החליט שהוא הולך עם פוליקר עד הסוף, כולל את ההליכה הארורה לקיסריה.

  • יהודה פוליקר

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully