תמונות מחיי נישואין: על האלבום החדש של טרייסי ת'ורן

אחד הקולות הנשיים היפים ביותר שיצאו מהפופ הבריטי של שלושים השנה האחרונות הוא קולה של טרייסי ת'ורן, מחצית הצמד Everything but the Girl. חלק גדול מהקסם של EBTG טמון בקולה החד פעמי של ת'ורן – קול שיש עימו חסד טבעי ונדיר, קול שיכול לשבור לך את הלב באותה קלות בה הוא יכול לנחם.
כמו שחובבי אינדי בריטי מהאייטיז ומעריצי נירוונה אולי יודעים, ת'ורן התחילה עוד לפני EBTG, בלהקת הבנות Marine Girls, אותה הקימה בגיל 17. Marine Girls עשו אינדי אקוסטי עדין ויפהפה שגרם לקורט קוביין לכתוב ביומנו שאלבום הבכורה שלהן, “Beach Party”, הוא אחד מחמישים האלבומים האהובים עליו.

ב-83', אחרי שלוש שנות פעילות ושני אלבומים, הלהקה התפרקה. במהלך אותה תקופה הספיקה ת'ורן להוציא גם אלבום סולו אקוסטי, מינורי ומרגש בשם “A Distant Shore”, שכלל, לצד שבעה שירים מקוריים, גם קאבר מקסים ל”Femme Fatale” של הוולווט אנדרגראונד. אלבום הסולו הראשון של ת'ורן הוכיח שהיא לא רק זמרת מדהימה, אלא גם כותבת שירים מוכשרת.
עם פירוק הלהקה נסעה ת'ורן ללמוד באוניברסיטת האל, בצפון אנגליה, שם הכירה את בן וואט, שגם הוציא אלבום סולו ב-Cherry Red, הלייבל של ת’ורן. השניים הקימו את הצמד Everything but the Girl וכל השאר היסטוריה. אלא שבמקרה הזה ההיסטוריה מטעה.

מי שעוד לא היה בעניינים באייטיז מכיר את EBTG בתור צמד הדאנס שכבש את המצעדים באמצע שנות התשעים עם הסינגל “Missing”, שהפך ללהיט מועדונים בזכות הרמיקס של טוד טרי. בן וואט נכנס עמוק לדאנס בניינטיז והתמקצע גם בתור די.ג'יי, אבל אסור לשכוח ש- EBTGהיו קיימים 12 שנה לפני “Missing”, בהם הוציאו שורה של אלבומי פופ אלגנטי וכובש, וב-88' הנפיקו את הסינגל הראשון שלהם שנכנס לעשרת הגדולים במצעד הבריטי: קאבר מצמרר ל "I Don't Want to Talk About It", המוכר ביותר בביצוע של רוד סטיוארט מ-75'.

בסוף שנות התשעים הפסיקו EBTG לפעול, ות'ורן הקדישה את המחצית הראשונה של העשור האחרון לגידול ילדים. בזמנו חשבה שאולי היא לא תקליט יותר לעולם, אך לפני שלוש שנים היא פתאום הוציאה את אלבום הסולו השני שלה, “Out of the Woods” – 25 שנה אחרי קודמו. זה היה אלבום אקוסטי במקצתו, דאנסי ברובו, והרבה פחות טוב מאלבום הבכורה הוציאה בגיל 20.

אלבום הסולו השלישי שלה שיצא עכשיו, הוא האלבום הכי פחות אלקטרוני שלה מזה שנים. אין ספק ש“Love and Its Opposite” הוא מה שנהוג לכנות אלבום בוגר, אבל גם בצעירותה המוזיקה של ת'ורן מעולם לא הייתה פרועה ומשולחת רסן. מאז ומעולם שמרה ת'ורן על קו מאופק ומהורהר, כך שאין הבדל דרמטי בין אלבומה החדש לבין הדברים שעשתה כשהייתה צעירה יותר. הטמפרמנט שלה לא השתנה ונראה שההתקרבות שלה לגיל חמישים יושבת עליה לגמרי טבעי.

האלבום החדש נפתח בשיר "Oh, the Divorces!" – המתחיל בואלס נוגה המנוגן בפסנתר, שהולך ותופח עד שעיבוד תזמורתי עשיר משתלט על סופו. כמעט בלתי אפשרי לשים לב לכל זה בשמיעה הראשונה, בה הטקסט משתלט על הקשב. "מי הבא בתור?", שואלת ת’ורן שלא יכולה להתעלם עוד מהתחושה שכל האנשים מסביבה מתגרשים. ת'ורן מתארת בשיר את מגיפת הגירושין כמו רולטה אכזרית, שעלולה ליפול על כל זוג נשוי ביום מן הימים, מה שגורם לה לבחון את חייה שלה: "אני בוחנת את לבי, לראות היכן הוא עומד. אני תוהה האם הוא עדיין נמצא בידיים בטוחות".
אפשר לקבוע די בביטחון שמעולם לא נכתב שיר כל כך יפה על גירושין, והתמה שלו נותנת את הטון לאלבום כולו. עוד מעט ימלאו לטרייסי ת'ורן 48, ולמעשה“Love and Its Opposite" הוא אלבום אמצע החיים שלה.

מיד אחרי שיר הגירושין מגיע שיר על חתונות, או יותר נכון על הפוביה הותיקה שלה מהן. מאז שהיא זוכרת את עצמה שמלת הכלה לא סימלה בעיני ת'ורן אהבה, והשיר השני באלבום, "Long White Dress", מדבר על נשים שרוצות זוגיות אך לא רוצות להתחתן. גם ת'ורן הייתה כזאת במשך שנים ארוכות, עד שבשנה שעברה היא סוף סוף מיסדה את הקשר עם בן זוגה ב-28 השנים האחרונות, אב שלושת ילדיה ושותפה ל- EBTG, בן וואט.

ת'ורן אולי התחתנה, אבל היא בטח לא עשתה את זה בנאיביות. אם משבר גיל המעבר גורם לגברים לקחת מאהבת בת עשרים ולקנות למבורגיני , או לפחות לפנטז על זה, לטרייסי ת'ורן הוא גורם להתבונן על החיים שלה ושל הסובבים אותה. לאור העובדה שנישואיה עוד טריים אני יוצאת מתוך הנחה ש"Singles Bar" הוא לא שיר אוטוביוגרפי, אבל ת'ורן יודעת שלא מעט נשים נשואות בוחרות ברגעי יאוש לשים את הטבעת בכיס ולפקוד את הפיק-אפ בר הקרוב.
"Singles Bar" מספר על אישה נשואה שהולכת לבר פנויים-פנויות כדי לתפוס זיון – אחרי שעשתה שעווה ברזילאית ופרנץ' מניקור - ומקווה שהתאורה המעומעמת תסתיר את גילה. הטקסט תפור מצוין על סגנון בלדת הקאנטרי בו בחרה ת'ורן לבצע אותו, וכמו כל יתר השירים באלבום, גם הוא מתאר פיסת חיים מציאותית ועצובה.

בתור אלבום גיל מעבר נשי זה כמעט לא מפתיע שהשיר הכי קליל באלבום עוסק בגיל הבלות.. "Hormones" נשמע כמו שיר שהיה יכול בקלות לשבת באלבום של הביוטיפול סאות', שכמו EBTG, גם הם צמחו בהאל בשנות השמונים. ת'ורן מסבירה בו בקולה האימהי לבנותיה התאומות שנכנסות לגיל הנעורים,על שנות הפוריות, אותן היא מדמה למנהרה ארוכה, אליה הן תיכף נכנסות, בעוד היא עצמה יוצאת ממנה. איכשהו מצליחה ת'ורן להפוך את חדלון הוסת לנושא מושלם לשיר פופ.

לצד הרבה שירים אקוסטיים, יש לאלבום גם צד אלקטרוני קליל, כמו "Why Does the Wind?", שהבאסיסט של Hot Chip תורם לFאנקיות שלו. ובאשר לקאברים – תחום שת'ורן תמיד הצטיינה בו – הפעם היא בחרה לבצע את "Come on Home to Me" של לי הייזלווד בדואט עם הסינגר-סונגרייטר השוודי ג'נס לקמן.

להתבגר בעולם הפופ זה אף פעם לא קל, בייחוד לא לנשים, ו“Love and Its Opposite” הוא לא פחות מאשר נס קטן.