מותו של זיגמר פולקה בשבוע שעבר מזמן מבט על הציור הגרמני של המחצית השנייה של המאה העשרים, על הדור שהחל לפעול בשנות השישים וכבש בסערה את עולם האמנות בשנות השמונים. פולקה היה בן 69 במותו, וכשמתבוננים לאחור על בני דורו אפשר לראות שבין כל האמנים שהיו שותפים ליצירת האמנות הגרמנית החדשה מסתמנים גרהרד ריכטר, אנסלם קיפר ופולקה עצמו כדמויות המרכזיות. ריכטר וקיפר זכו למעמד בינלאומי נכבד יותר, ואילו פולקה ייזכר אולי כמי שהקריירה שלו עומדת בסימן ניסיונות וחיפושים, או בשם התואר הרווח ביותר בקשר אליו: האלכימאי. כלומר, המדען הקוסם.
הוא נולד ב-1941 במזרח גרמניה וב-1953 ערק עם משפחתו ממזרח ברלין למערב. בהמשך הגיעה המשפחה לדיסלדורף, צעד שבדיעבד הסתבר כגורלי עבור מי שעתיד להיות אמן, שכן העיר התעשייתית היתה המקום האידיאלי עבור אמן צעיר בגרמניה של אותה תקופה. מצד אחד היתה שם האקדמיה של בויס, מצד שני התפתחה בה סצנת אמנות מסחרית בינלאומית. בתחילת שנות השישים פולקה למד באקדמיה של דיסלדורף וכתלמידו של בויס נחשף לפעולות הרדיקליות של "פלוקסוס" ושל נאם ג'ון פאיק. בה בעת הוא נחשף גם לפעילות של הגלריות שהציגו בין השאר אמנים אמריקאיים כמו ראושנברג וטוומבלי. בצעירותו הוא עבד כשוליה במפעל לייצור ויטראז'ים והרקע הטכני הלא שגרתי הזה נוכח בעבודתו באופן מפתיע כמעט לכל אורך הדרך היה לו עניין מתמשך בשקיפויות ובאפקטים של אור.
כבר מהביוגרפיה התקצירית הזאת אפשר להבין שפולקה שייך לשתי קבוצות ההשתייכות העיקריות של האמנות הגרמנית: קבוצת האמנים שנולדו במזרח וערקו למערב, כמו א.ר. פנק, באזליץ ולופרץ, וקבוצת האמנים שצמחו בדיסלדורף סביב בויס, וביניהם ריכטר וקיפר. יחד עם ריכטר ייסד בשנות השישים תנועה שנקראה "ריאליזם קפיטליסטי", כתשובה מתריסה ל"ריאליזם הסוציאליסטי" של ארצות הגוש הסובייטי, וכמחווה (לא נטולת סרקזם) לציור אמריקאי, במיוחד לפופ ארט.
אבל הפריצה הגדולה לתודעה, של פולקה ושל בני דורו האחרים, היתה בתחילת שנות ה-80 כחלק ממה שנודע כ"נאו-אקספרסיוניזם גרמני", כותרת-על שכללה בין השאר את באזליץ, לופרץ, אימנדורף, פטינג, פנק, הדיקה, סלומה ורבים אחרים. החזרה הגרמנית לציור היתה חלק מתופעה בינלאומית, וברחבי העולם הוצגו אז תוך פרק זמן קצר תערוכות שעניינן היה הציור החדש והן נקראו כולן בואריציות על "רוח אחרת" או "רוח חדשה" (גם בארץ הוצגה "רוח אחרת" שהציעה את החזרה לציור המקומית). אבל אולי רבת התהודה מכולן היתה "צייטגייסט" שהוצגה ב- 1982 בברלין, ובה השתתף פולקה לצד אמנים גרמנים, איטלקים ואמריקאיים אשר שיקפו יחד את "רוח הזמן", כלומר חזרה לציור, ציור רע, ניאו- אקפסרסיוניזם, חזרה לפיגורטיבי ולסיפורי. נדמה שמאז לא היתה תופעה אמנותית כה מובהקת שמתרחשת בו זמנית במקומות שונים בעולם.
יחד עם זאת, השיוך של פולקה לניאו-אקספרסיוניזם הציורי עושה עוול לטווח הרחב והמגוון של הפעילות האמנותית שלו שכללה גם עיסוק בצילום, רישום ופיסול. הוא זכור לטוב במיוחד בזכות הצילומים משנות השישים והשבעים, עם החשיפות הארוכות, הכלאות הדימויים והתקריבים הדרמטיים. הניסיוניות שעשה בחדר החושך עם נגטיבים והפיכתם להדפסים ועם תהליך פיתוח שנעשה במתכוון שלא לפי הכללים היו חלק מההיקסמות שלו מהאלכימיה של חומרים, דבר שבא לידי ביטוי גם בציורים ובעבודה עם חומרים שונים ומשונים, כולל אבק שריפה ופיגמנטים שנחשבו לרעילים (והיו אסורים למכירה בארצות שונות). חקר פיגמנטים וחומרים אחרים, במסורת של אמני המאות ה-14 וה-15, הוא שזיכה אותו בהילת אלכימאי או מדען מטורף.
ציוריו היו מורכבים מציטוטים שונים - תצלומי עיתונות, דימויים מסחריים, קטעי גרפיטי, הדפסי רשת ועוד, והייחוד שלהם היה באופן בו הדימויים מונחים זה מעל זה, מסתירים וחושפים זה את זה. לעיתים היו אלה בדים עם דגמים קישוטיים שהונחו מעל בד הציור ויצרו מעין מסך בין הדימוי לבין הצופה, לעיתים הוצגו הציורים החצי שקופים כך ששני הצדדים ייראו, כאשר הסגנון המזוהה ביותר עם פולקה היה דימויים המבצבצים מבעד לרשת מחוררת, כמו מבעד לוילון.
בביאנלה בונציה ב-2007 בלטו ציוריו במסגרת התערוכה הבינלאומית הגדולה שאצר רוברט סטור. בתוך תערוכת ענק של עשרות אמנים צעירים הסתמן פולקה כאחד המאסטרים העכשוויים הגדולים. הציורים גדולי הממדים היו עשויים מחומר שמנוני נוצץ והיו מונחים על משטח שקוף למחצה אשר דרכו אפשר היה לראות את מסגרת העץ שמאחורי הבד. היה בהם שילוב מוזר של סגול וצהוב, זרחניים וארסיים, ושילוב מפתיע לא פחות בין מופשט מוחלט לבין ציור כמעט איורי של גברים או ילדים. זכור לי במיוחד ציור סגול גדול שחבורת ילדים מצוירת בחלקו העליון, כך שנדמה היה שהם יושבים מעל הציור ומקלפים את הבד - ציור כמעט אלגורי על הקסם החמקמק של הציור, ועל הניסיון הבלתי אפשרי לפענח אותו.
ציורים מאותה סדרה הוצגו בונציה גם בקיץ שעבר, בתערוכת האוסף של פרנסוא פינו במוזיאון החדש בפונטה דלה דוגנה. שוב אפשר היה להתפעל מהסגול הזרחני בעל האפקט המוזר, ומהשילוב בין פני שטח מעורפלים ודמויות הנתונות בפעילות כלשהי, תמיד אניגמטית. מסקרן לחכות לתערוכות הזיכרון והרטרוספקטיבות, אשר יצוצו מן הסתם בזמן הקרוב, ואשר יאפשרו לראות את טווח העשייה של פולקה ולהבין לעומק את מקומו, חשיבותו והשפעתו.