על השחיטה: על "לאכול בעלי חיים" של ג'ונתן ספרן פויר

לפני כמעט שלוש שנים הצמיד השף העירום ג'יימי אוליבר סכין לצווארו של טלה. "זו חיה נפלאה", אמר כשהוא קרוב לדמעות, "אבל אנחנו בראש שרשרת המזון. שף שהכין יותר מ-2,000 כבשים חייב להרוג לפחות אחד". אחר כך שיסף אוליבר את גרונה של הבהמה האומללה, במהלך שערורייתי שגרר תלונות רבות כלפי ערוץ 4 האנגלי ששידר את הקטע.

מי פה הצדקן, אוליבר או הצופים שהזדעזעו מהמראה הקשה? על פניו, האפשרות השנייה היא הנכונה. אנשים רבים, והדרמטיות בפניו של אוליבר מסגירה כי הוא נמנה עימם, הם חובבי חיות שלא היו מסוגלים למלוק את ראשה של תרנגולת. בעיני רוחם, אין שום קשר בין העוף המקרקר לפולקע המתובל שיצא זה עתה מהגריל בארוחת שישי בערב. זוהי צביעות ממדרגה ראשונה, אולם כזו שרובנו, כולל כותב שורות אלה, חיים איתה בשלום.

מי שלא השלים עם הפער הזה הוא הסופר האמריקאי-יהודי הצעיר ג'ונתן ספרן פויר, שפרץ לפני שמונה שנים עם ספרו הטעון "הכל מואר", ולפני מספר שנים החל לשאול את עצמו האם ילדיו צריכים לאכול בשר. כדי להגיע לתשובה הוא חקר איך מגיע הבשר הזה אל הצלחת, ויצא למסע במשחטות, חוות גידול ובתי מטבחיים, עד שהשלים את המסמך "לאכול בעלי חיים", שתורגם לאחרונה לעברית על ידי נעמי כרמל.

מה שספרן פויר החליט בסגנונו הייחודי לעשות הוא להכריח אותנו להכיר בכל האבולוציה, שלב אחרי שלב. מה בדיוק קורה בתהליך שמתבצע מרגע הולדת הפרה, החזיר, דג הטונה או התרנגולת עד נחיתתם על הצלחת שלנו. הממצאים, כפי שניתן לנחש, לא מדהימים במיוחד וגרפיים באופן קיצוני ומבחיל: חיים אומללים, התעללות, מוות מייסר, חיידקים צואתיים וככלל – כל הדברים הלא נכונים שאמורים להיפלט מהחינוך ההומני לכאורה שעליו מושתתת החברה המערבית המודרנית. ספרן פויר מעלה, למשל, שאלה שמזכירה את הדיון בין ג'ולס לוינסנט ב"ספרות זולה": אם אנחנו אוכלים חזיר, חיה חכמה אבל מזוהמת, מדוע כלבים הפכו לטאבו עבורנו? התשובה, מסתבר, לא כל כך טריוויאלית.

ספרו של ספרן פויר אמור לעורר זעזוע גדול ומהפכה ארוכת טווח בחברה המערבית בכלל והאמריקאית בפרט. הוא חושף את חוסר האכיפה הנלוז של אנשי המשק האמריקאים כלפי החוק שדורש הומניות בגידולם ובהריגתם של בעלי החיים, ואת הנזק שגורמת התופעה לא רק לאמות המוסר אלא גם לבריאות של הצרכנים. אולם מותר לנחש, לפחות מההתנסות האישית, שהוא לא ממש מצליח לחולל את המהפכה המיוחלת. אולי כי המנטרה שעליה הוא חוזר מתחילה לשעמם ככל שנוקפים עמודי הספר, ואולי משום שאין אפילו תמונה אחת (למה?) שתחדור באמת לתודעה ותגרום לאיזשהו קישור אסוציאטיבי בין מנת ההמבורגר שלפנינו לחיה המסכנה שממנה עשו את הקציצה.

ייתכן שדווקא התומכת הידועה ביותר של הספר, השחקנית נטלי פורטמן, מייצגת את הבעיה. לאחר שקראה את "לאכול בעלי חיים", הצהירה פורטמן: "עשרים שנה הייתי צמחונית, אחרי שקראתי את הספר הפכתי לאקטיביסטית טבעונית". ככה זה עם ספרים כאלה - הם משכנעים בעיקר את המשוכנעים. רובנו המכריע נצקצק, במקרה הטוב, בלשוננו ונמשיך לדמיין שהסטייק שלנו הוא רק חתיכת בשר שהקשר שלה ליצור חי מקרי בהחלט.

כך יוצא שתיאוריו של ספרן פויר אמנם קיצוניים ומכאיבים, אולם כמו שקורה במקרים כאלה המדיום הוא בעוכרי המסר. אם בסרט "לאכול בגדול", גרם מורגן ספרלוק לדחייה אמיתית כלפי "מקדונלדס" ופקח את עיניהם של האמריקאים כלפי הרגלי האכילה שלהם, הרי שספרן פויר, גם בגלל האמצעים הדלים שברשותו – דפי נייר נטולי תמונות – גורם לכיווץ קל בשריר הלב, לא יותר.

ובכל זאת, ספרן פויר ראוי להערכה על מסע בן שלוש שנים במסדרונות הגיהינום. הדיווח הבלתי מלבב שלו כולל עדויות של עשרות אנשים משני קצוות האידיאולוגיה – אקטיביסטים למען בעלי חיים לצד שוחטים חסרי מצפון בחוות חקלאיות בארצות הברית. אולי כרפרנס ל"כל יום הוא טרבלינקה", ספרו המוערך של צ'רלס פטרסון בנושא, ספרן פויר מודע לאנלוגיה המעניינת שהוא מייצר בין הנאציזם ליחס לחיות, במיוחד לאחר שהוא פותח עם תיאור מחייה של סבתו ניצולת השואה. המסר שעולה לא אחת מראיונות שקיים עם פועלים שעובדים בבתי מטבחיים הוא של "רק ביצענו פקודות", וחיי התרנגולות, המצטופפות בכלובים בלתי אפשריים למחיה, מזכירים את כליאתם של היהודים בקרונות רכבת צפופים בדרך למחנות המוות.

כדי לא להיחשד כבעל אג'נדה מוקצנת מדי, מדגיש ספרן פויר כי הרעיון שבלהיות צמחוני אינו נובע מרצון להשוות ערך חיי בהמה לערך חיי אדם, אלא כתזכורת וכהזדהות לאיוולת שמבצעת האנושות בבעלי החיים (עמוד 205): "כשאני מביט, כרגע, רק על הצד שלי במשוואה – הצד של החיה האוכלת ולא של החיה הנאכלת – פשוט איני מסוגל להרגיש שלם עם שכחה מודעת כל כך, שכחה בכוונה תחילה".

אלא שהכל טוב ויפה בתיאוריה, אבל בפועל לא חלפו יותר מחמש שעות מרגע שסיימתי את הספר עד שבאה מנת הבשר היומית אל פי. לקרוא, מסתבר, זה לא תמיד מספיק וגם לכוחה של המילה הכתובה יש גבולות – אותו ריחוק שמאפשר לנו ליהנות מקריאה על פרשיות רצח של בני אדם הוא גם זה שמונע מאיתנו לנקוט מעשה למקרא עוולות השחיטה שמהם סובלים בעלי החיים. יתכן, אם כן, שרק לאחר שאדם רואה במו עיניו את המראות המזוויעים שאליהם נחשף ספרן פויר לשם כתיבת הספר הוא הופך לצמחוני, אבל כל עוד נשארים עם המילים בלבד השניצל נותר בסך הכל שניצל ולנו לא נותר אלא לחשוב מה היה קורה לו ספרן פויר היה מוסיף לכתיבה בנושא גם סיורים מודרכים במשחטות.