טוב לי ויראלי: על טמבלר בישראל

בדצמבר 2009, סיכמנו בוואלה! תרבות את השנה האחרונה של העשור הראשון החשוב של האינטרנט, בסקירה קצרה על מה שהיה גדול, חשוב או סתם משעשע בעולם התרבות הדיגיטלית. באותו סיכום נקודתי - ומהי סקירה של תרבות העכשיו אם לא רשומה שרלוונטית אך ורק לרגע פרסומה? - הזכרנו את עלייתו של טוויטר ככלי חדשותי, את תופעת סוזן בויל, את כישלונה של גוגל בהטמעת גוגל ווייב ועוד.

גם טמבלר (Tumblr) - פלטפורמת המיקרובלוגינג שרשמה התחזקות רצינית במהלך אותה שנה - קיבלה את האזכור הראוי לה. וזה מה שכתבנו אז: "אם שפה היא וירוס, טמבלר הוא צלחת הפטרי שלה, המקום בו יוצרי התכנים הויראליים צורכים את המדיה שלהם. רי-בלוג הוא הרי-טוויט החדש".

כמובן שהקביעה הזו היתה נכונה רק מחוץ לגבולות הרשת הישראלית, שבהיותה כה ישראלית היתה עדיין עיוורת לחגיגה השמחה המכונה טמבלר. והנה, עכשיו, מסיבות שמיד נפרט, הקביעה הזו הפסיקה להיות נכונה ובאיחור (לא כל כך אלגנטי) אפשר להכריז סוף סוף - טמבלר, המקום הכי שמח ברשת, הגיע לאינטרנט הישראלי.

דיוויד קארפ, מייסד טמבלר נולד ב-1986 במנהטן, ניו יורק. את התיכון הוא עזב כבר בגיל 15 זמן קצר אחרי שמייקרוסופט הוציאו את חלונות 98, והעולם כפי שהכרנו אותו עד אז השתנה מהיסוד. את הזמן שהתפנה לו הוא העביר בלימודי בית, בין השאר של תכנות בסיסי ושפות האינטרנט הראשוניות, עד שהחל לעבוד במחלקת הפיתוח של "אורבן בייבי", פורום לענייני הריון וילודה לאמהות ניו-יורקריות מעודכנות. ב-2006 הוא עזב את החברה והקים אחת משלו, בה החל (יחד עם צוות קטן) לפתח פלטפורמה אינטואיטיבית וקלה עד גיחוך למדיה בלוגינג.

הפלטפורמה קבלה את השם "טמבלר", מלשון מתגלגל (tumble blogging). מדיה-בלוגינג, להבדיל מבלוגינג במובן המקורי, מתרכזת בתכנים שאינם טקסטואליים. כלומר - כל צורה של מדיה אחרת: תמונות, וידאו או נגני מוזיקה. לצידם, ניתנה גם האפשרות לפרסם פוסט טקסטואלי "רגיל", אבל קלות השימוש בה, ניקיון הממשק והסביבה הנוחה, היו כמעט מיד מקור משיכה לאמנים בעולם הניו מדיה.

גם העובדה שהחברה נתנה למשתמשים כמה תבניות עיצוב עבור המדיה-בלוג שלהם קסמה לקהל הרחב. מי שזוכר את עצמו שובר שיניים עם הגדרות העמוד במייספייס - אולי הפלטפורמה המרושלת והכעורה ביותר בהיסטוריה הטרייה של הרשתות החברתיות ושירותי הבלוגינג - יכול להתחיל להירגע.

חצי מהגאונות של טמבלר היא הנעימות בעין שמובנת במערכת. בהרבה מובנים, טמבלר נועדה לכל מי ששירותים דוגמת "ישראבלוג", "במה חדשה" ו"קפה דה מרקר" עושים לו מיגרנה. גם "וורדפרס", המצליחה והחשובה מבין שירותי הבלוגינג, עדיין מחייבת התקנה, הדרכה ומרבית התבניות שלה - לבטח העבריות - כעורות להפליא. בטמבלר החיים הופכים קלים יותר, פשוטים ומיידיים. מובן שלמי שיש ידע, אפילו בסיסי, בעיצוב אתרים ותכנות ישנה אופציה להיכנס להגדרות הקוד של הטמבלר שלו ולשנות אותן לפי דרישה.

החצי השני של אותה גאונות קשור ישירות להצלחה של שירות מקוון אחר - טוויטר. ישנם כמה סוגי משתמשים בטוויטר: הקשקשנים - שבטוחים שהעולם צריך לדעת בדיוק מה הם עושים בכל דקה, היחצנים - שמשתמשים בו על מנת לקדם משהו, העיתונאים - לפחות מי מהם שכבר הבין את הכוח העצום שיש במהירות העדכון שלו והשפעתו על השיח הציבורי, והגיקים - שהיו שם תמיד.

לכל אחת מהקבוצות הנ"ל ולאלו שלא מניתי דרך משלהן להשתמש בשירות - מי בחנניות ומקוריות ומי לא. אלא שכולן, בלי יוצא מן הכלל, מתקיימות על בסיס ההתניה הויראלית של המערכת. כלומר, כל ציוץ עשוי להשפיע, אם יהיה מי שיקרא אותו (ככה שמספר העוקבים שלך הוא רלוונטי עד מאד), וכל ציוץ שכזה ישפיע אפילו יותר אם לקוראיו תהיה סיבה טובה לעשות לו רי-טוויט, ובכך להפיצו הלאה אל רשימת העוקבים שלהם ואל המרקם האנושי הסבוך של הרשת. הפיד האישי שלך מורכב מציוצים של אלו שאחריהם אתה - המשתמש - עוקב. עמוד הפרופיל שלך מורכב מהציוצים שלך בלבד.

טמבלר עובד על פי אותו היגיון: לכל משתמש יש מדיה-בלוג (הוא הטמבלר) בו הוא מפרסם את התכנים שהוא בוחר לפרסם, ולכל משתמש שכזה יש גם פיד ציבורי באמצעותו הוא "עוקב" אחרי טמבלרים אחרים. פוסטים בטמבלר יכולים לקבל "לייק" (לפי מיטב מסורת כלכלת ה"לייק" של פייסבוק) או "רי-בלוג". במצב של רי-בלוג, הפוסט משורשר קדימה וכן הלאה. אז, מה שמתקבל בטמבלר, הוא בלוג פשוט לתפעול והפצה, בעל כמה תבניות עיצוב נעימות לעין וקהילה שרק הולכת וגדלה של משתמשים.

וכל אלו, מביאים אותנו לשאלה הבאה: איך קרה שטמבלר תפסה בישראל רק עכשיו? ובכן, התשובה מורכבת מכמה סיבות:

1. שפה

טמבלר לא הומרה עדיין רשמית לשפה העברית. זה אומר שכל התבניות היפות שהיא מספקת אמנם מזהות פונטים עבריים אבל ללא עבודת קידוד קטנה הם נשארים מיושרים לשמאל. כשיוצאים מנקודת הנחה שקהל היעד הטבעי שלה הם אנשים שאסטתיקה יקרה לליבם, יש כאן בעיה. מאידך, הבעיה נפתרת בקלות אם יש בנמצא חבר שיודע מעט על בניית אתרים. נראה גם שמתעוררים כמה אנשים שמבינים שהידע הזה שלהם יכול להכניס להם כסף. מגמה מבורכת, שכן הבלוגוספירה זקוקה לתבניות עבריות טובות מראה.

2. הסתפקות במועט

למעט מדי אנשים איכפת ממראה וטכנולוגיה, בוודאי כשזה קשור בפיצ'רים מורכבים יותר מעדכון סטטוס בפייסבוק. בכלל, פייסבוק היא מגזלת זמן רצינית מאד בהקשר הזה. נכון שהיא קלה לתפעול ושכל העולם גם ככה נמצא בה. אבל כאן בדיוק גם טמון הכוח ההרסני שלה - היא ממצעת ומרדדת את היכולות הטבעיות של אנשים מוכשרים וטובים להוציא מעצמם יומני רשת ראויים. זוהי, אם כן, קריאה לכל מי שמוכן לשמוע: השאירו את פייסבוק לדודות ו"מומחי המדיה החברתית". בואו לטמבלר, כולם שם הרבה יותר יפים.

3. טרנדופוביה

פחד מכל מה שמריח אופנתי ונכון. טרנדופובייה שכיחה בקרב כל מי שמגלה רק עכשיו את הטרנד של לפני שלוש שנים. ע"ע פייסבוק.

4. תפיסה שגויה

זו שלפיה הרשת הישראלית נמצאת בחיל החלוץ של האינטרנט העולמי. היא לא, צאו מזה.

5. גיל

לא סתם נפתח הטקסט בביוגרפיה של יזם טמבלר. יש משהו בסיפור שלו שמציב מראה מול המציאות הבין-דורית של זמננו. ילידי שנות השמונים גדלו לעידן התקשורת הרב ערוצית ומתבגרי שנות ה-90 והאלפיים גדלו אל המציאות המקוונת. טמבלר שייכת לדור הבא של יצרני התוכן, וגם אם הדור הנוכחי מעדיף לעצום עיניים מולה, זה לא הופך את זה לפחות נכון. במילים אחרות, שפה היא וירוס, וטמבלר הוא צלחת הפטרי שלה. בהתאמה, הרשת היא מעבדת ענק ואתם מוכרחים כבר להצטרף לניסוי.

עמוד הבית של טמבלר מציף מידי יום טמבלרים מומלצים בנושאים שונים. מומלץ לבדוק מה קורה שם גם בלי לפתוח אחד משלכם. חוץ מזה, הנה כמה המלצות לטמבלרים ישראלים:

ו.י.ה של טל מסינג, חיית רשת אמיתית (וגם חבר - ע.פ) ומראשוני המשתמשים בטמבלר בארץ, מרכז בכל יום לקט משובח של לינקים לכל מה שמעניין, מצחיק, מעודכן ושמח בעולם התוכן שלו. מהרצאות של בכירים ב-NASA ועד חתולים מנמנמים לעת שקיעה. יש לו אפילו מנהג קבוע לפרסם טמבלר מומלץ לכל סוף שבוע. הכניסו למועדפים, התחילו לעקוב או סמנו לכם רסס. לא תתחרטו.

המדיה-בלוג של רן יניב הרטשטיין, אשר מעיד על עצמו: "מדי יום אני מבזבז לפחות כמה שעות ברשת במקום לעבוד. הבלוג הזה הוא פירוט של מה שאני עושה בזמן הזה". ומה שהוא עושה בזמן הזה כולל לינקים, סרטים ועידכונים בעניני וורדפרס.

טמבלר טרי שעלה לאחר ארועי המשט לעזה ושם לעצמו מטרה להציף צילומי מסך מסטטוסים מזעזעים בפייסבוק. רעיון חשוב, ביצוע בינוני, מציאות מטרידה ביותר.

מסדר האחיות של יונתן שגיב, לשעבר כותב בוואלה! והיום מתגורר בניו יורק. "האחות היא סתירה מהלכת על שתיים. ובמילים אחרות היא כל אישה, בחורה, נערה, עלמה, ואף ילדה שהמסדר מוצא בה השראה".

טמבלר תמונות אלגנטי של סמדר ס.