אחד טוב מול כל הצהוב

לפעמים אני מרגיש כמו מזבלה. כמות האשפה שמוצפת לא מפסיקה לזרום. אני תוהה האם לנוכח כל מה שקורה מסביב, מוצדקת ההעלאה האוטומטית בקרנם של אלו שכן מצליחים ליצור כאן מוזיקה למרות הכל, למרות הרדיו, למרות חברות התקליטים, למרות אתם יודעים מה. ונראה לי שכן. האנשים האלה ראויים לכל המברוקים שאתם יכולים לשלוף. הנה, סוף-סוף, יוצא אלבומה של קרני פוסטל (נענע דיסק), ולנוכח כך לא יעזור כלום - הציפיות כלפיו ענקיות.

היש לומר כי ההפקה חלומית? נדמה לי שכן. חיים לרוז, השותף הוותיק, ממשיך למסד את עצמו כאב הבית החביב בסביבה. פוסטל והוא, ורונן הופמן, מביאים כאן אלבום ברמה האסתטית הגבוהה ביותר. היזהרו מלתת להנחות מוקדמות להטעות אתכם, לא מדובר באלבום אווירתי, למרות שהוא מורכב לאורכו מן החומרים הללו. למעשה, האלבום הזה חלש מאוד כשהוא מושמע ברקע. דרושה האזנה ממוקדת ותנאים אופטימליים בכדי ליהנות ממה שהוא מסוגל להציע. כאלבום נסיעה הוא בטח עובד סבבה, אם יש לכם דלק (או מכונית חשמלית).

כמובן שנאגדו לצורך הפרויקט גם כמה חבר'ה מוצלחים במיוחד. רע מוכיח היה שותף להלחנה של שניים מהשירים המקפיצים שבדיסק, "קח אותי" המצוין ו"תגיע אליי (שבע)" הקולאז'י (בו היה גם שותף לכתיבה). גם מושיק קופ, אספ אמדורסקי, יוסי פיין וג'וני שועלי במתארחים.

פוסטל בוחרת לפתוח את אלבומה בשני שירים של לאה גולדברג, "הלא ידענו" (מתוך "שיר אהבה מספר עתיק") ו"מדוע הילד צחק בחלום" (חידוש לשירו של אריק אינשטיין, על פי לחן של שלום חנוך). אחרי אלה מגיעים השירים שכתבה בעצמה, והם כנים, חכמים ואישיים. נדמה כי המעטפת שלהם, גם אם לא במדויק, מסונכרנת עם הכוונה המוקדמת. לקראת סוף הדיסק, ב"מעגלים" ו"אחרי הצמא" וכן ברגע משמעותי במרכזו של "תגיע אליי (שבע)", נשמעת עבודת השירה של פוסטל שמימית במיוחד. השוואה לזמרת אנייה תהיה קצת מצחיקה (כי זה תמיד קצת מצחיק לדבר על אנייה, שאגב מוכרת בארה"ב בטירוף בשנה האחרונה), אבל נעשה את זה בכל זאת.

האלבום הזה טוב. הוא עומד ברמה שהוא הציב לעצמו, ועומד בציפיות שלכם. תעשו דווקא לעולם ותקנו אותו.