בסוף כולם מתים. אוכלים ומחרבנים, עובדים וקונים, ואחר כך מתפגרים. מי שייכנס למוזיאון תל אביב, יזכה להארה. באולם הכניסה מוצג כעת מיצב של האמן הצרפתי פטריק רנו. מאה מכונות כביסה (וייבוש, ושטיפת כלים) מסודרות באכסדרה בצורת גולגולת. מכונות הכביסה מסמלות את תרבות הצריכה, הגולגולת מסמלת את המוות. ללא ספק, עבודה עם מסר.
והנה עוד מסר: המוזיאון הוא כמו קניון. גם את המטאפורה הזאת קל להסביר. 1 - מכשירי החשמל מוצבים בתוך המוזיאון כמו בסלון תצוגה של שקם אלקטריק. 2 - מתוך עיני הגולגולת מהבהבים מסכי טלוויזיה ובהם וידיאו שצולם במוזיאון הלובר בפריז. מכאן נובע, שהמוזיאון הוא כמו סופרמרקט של תרבות. או בית קברות לאמנות.
כדי להוסיף על מימד העומק, יש גם התייחסות לתולדות האמנות. המיצב נקרא "יריד ההבלים (על פי הולביין)". גם כאן, הפרשנות מוגשת לצופה בכפית. הנס הולביין, צייר גרמני מתקופת הרנסנס, הכניס לציורו המפורסם "השגרירים" מסר חתרני בדמות גולגולת מעוותת. והנה, גם במיצב של רנו יש גולגולת מעוותת, אשליה אופטית שצריך לגלות. אפשר לגלות אותה מזוויות שונות בקומות העליונות. אבל פרט לאלמנט הגולגולת ומה שהיא מסמלת, אין בין ציורו של הולביין לבין המיצב של רנו הרבה מן המשותף.
אפשר תמיד לטעון שהסימבוליזם כאן הוא פשטני במתכוון. האמן רצה ליצור עבודה שתובן על ידי כולם, והפשטנות היא חלק מהאמירה. בסופו של דבר, מה שעובד הוא החוויה האמנותית שבמפגש עם הפסל, ולא המלל. במה המפגש עם המיצב מוסיף על התמונה בעיתון? לא בהרבה. חוויית הפסל המונומנטלי לא עובדת טוב ברחבת המוזיאון. יודעים שיש שם גולגולת, עולים למעלה כדי לחפש אותה. התצפית מהקומות העליונות מאכזבת: בצילום, שצולם בעדשה רחבה, הגולגולת נראית הרבה יותר טוב. אם התהליך היה הפוך, והגולגולת היתה נחשפת לצופה לפתע ממבט על, האפקט היה מוצלח יותר.
גם המפגש עם מכונות הכביסה של AEG אינו מעשיר במיוחד, מה שמעלה עוד רובד של פרשנות אפשרית (ופשטנית, איך לא). חברת AEG הגרמנית, שנתנה חסות למיצב במוזיאון תל אביב, תמכה בעקיפין גם בשלטון הנאצי. זה לא חדש. הרבה חברות גרמניות סיפקו להיטלר שירותים במישרין או בעקיפין והשתמשו בפועלי הכפייה במחנות. גם "קרופ" מהשואבי אבק. גם "סימנס", שמייצרת את הרמזורים בארץ. "באייר", חברת התרופות, היתה שייכת לתעשיית הכימיקלים שייצרה את הציקלון B, ואפילו חיפושית ה"פולקסוואגן" החביבה עוצבה על פי הקסדה של חיילי הרייך השלישי. כך שהשילוב בין הגולגולת למוצרי החשמל הגרמניים אכן מצמרר, אם לוקחים בחשבון את עברן הגולגלתי. לא בטוח שרנו התכוון לכך ישירות, אבל הוא בטח ישמח על הרובד הנוסף.
"יריד ההבלים" מזכיר מיצבים פוסט-מודרניסטים של שנות השמונים המאוחרות. בשלהי התקופה, אמנים כחיים סטיינבך וגיום ביל השתמשו ברדי-מייד (ready made) כדי לומר משהו על תרבות הצריכה בחברה המערבית. היום זה נראה שחוק ובעיקר משעמם. אפשר למתוח ביקורת על תרבות הצריכה גם בלי לעשות פרסומת ל-AEG, כתר פלסטיק, דולצ'ה וגבאנה ונייקי.
* בנוסף למיצב במוזיאון תל אביב מוצגת בגלריה שלוש בתל אביב התערוכה "קצב שמחת החיים (על פי דלוניי)" של פטריק רנו (עד 13 בפברואר)
מופע שנות השמונים
15.1.2002 / 11:07