זרעי חיץ: על "מוזיקה למזמוזים" של ישי קיצ'לס

בשבועות האחרונים ישי קיצ'לס צובט, מלטף, מרסק לי את הלב ומנחם אותי לסירוגין. זאת על אף שמעולם לא הצטלבו דרכינו, וכל הדרמה המדומיינת והחד צדדית הזו מתחוללת באדיבות אלבום הסולו הראשון שלו, "מוזיקה למזמוזים". קיצ'לס, שהיה סולן להקת "פוריטנים צעירים" (ובעברו גם מבקר הקולנוע של וואלה! תרבות), מגייס גם הפעם את הטון היבש, הלא-זמרי במפגיע שלו, כדי לספר לנו סיפור על עצמנו – כולנו, כל מי שחולק משהו מהתפיסה המפוכחת והבוטה של החיים על פי קיצ'לס.


מהעטיפה טורדת המנוחה (והיפיפייה, ושוב מסייטת), דרך כלי המיתר שמסתננים בהפתעה ועד המילים היומיומיות-לכאורה שגונבות פעימת לב ומייצרות אודיסאות רגשיות – מדובר באלבום כמעט מושלם. שכן לעומת זמרות ארצנו שעוסקות חזור ועסוק בשאלה הנצחית "מה רוצה האישה?" ושבות עם שלל אנכרוניסטי ותשובות דלילות נוסח "תעשי רק מה שאת אוהבת", ו"מעכשיו אהיה מופקרת", קיצ'לס מראה שהשאלה המעניינת באמת היא "מה רוצה הגבר?". ו"מוזיקה למזמוזים" הוא התשובה המפתיעה, העדכנית והמרתקת ביותר שתקבלו מבין אלבומי המוזיקה הישראלית הכל-גבריים שהפציעו בזמן האחרון.

ובכן, הגבר הקיצ'לסי עשוי טלאים טלאים, עמוס סתירות, לא צפוי והפכפך. מצד אחד נשבע אמונים, מצד שני מבטיח "אסונות ובגידות הרבה". הוא חושף בקלות כאב, בלבול ומבוכה, ואוהב את האישה שלו כמו "פצע שאף פעם לא מגליד". קיצ'לס אישי להחריד, ובו בזמן מגיש את הטקסטים כמעט בלאקוניות, מתעקש על ריחוק רגשי. הוא מכסה ומגלה לסירוגין ומסגיר פירורי מידע ורגש המתחברים דרך המוזיקה שמאחה את הקרעים האלו לכדי חוויה מגובשת.

המילים והלחנים, כולם של קיצ'לס (מלבד השיר "גלולת מרץ {כדי להיכנס לקצב הנכון}" , של דוד אבידן המשתלב באופן חלק ב"מוזיקה למזמוזים"), מייצרים עולם התופס איזו מהות חמקמקה שקשה להגדיר בלי האבסטרקטיות שמאפשרת שירה ומוזיקה. "מוזיקה למזמוזים" הוא אלבום שלם בהיותו סיפור מסע היוצא מנקודה אחת ומשלים מהלך נפשי עד לסיומו – דרך תחנות שהן ערים שונות, נשים שונות, מצבי תודעה משתנים, תשוקות סותרות ומודעות עצמית אירונית שמדגדגת תחת כל משפט שמאיים לקחת עצמו ברצינות רבה מדי.

"זו לא תנוחה נוחה בכלל/ מודה כעת קצת מבולבל/ הפרח בליבי נבל/ הלכת עם מטרוסקסואל", שר קיצ'לס ומחבר באופן מושלם בין שברון לב בנאלי, כזה שמתרחש בכל יום בכל דירת רווקים שנייה, לבין נקודת הקיצון הנגדית של מי שמתבונן בחוויה הזו ממרחק ביקורתי כדי ליצור מן הבנאליה הזו יהלום מחוספס של כנות ובוטות.

יותר מאשר זמר, קיצ'לס הוא נאראטור, מורה דרך בנבכי הקיום הפוסט פוסט מודרני, שם צפות בכאוס פיסות קיום שלא בהכרח מתחברות זו עם זו ובמקביל מייצרות מציאות שואבת ומשכנעת. ברגעים מסוימים ב"מוזיקה למזמוזים", הוא מתגלה כסוג של ממשיך דרך למאיר אריאל, נאראטור מיתולוגי משל עצמו.

כך, משל, בשיר הנושא את שם האלבום מצליח קיצ'לס להעביר בו זמנית אמפתיה וניכור בזוגיות באמצעות דיאלוג (לא) דמיוני בין אישה לגבר: "למה אתה לא יכול פשוט להבין אותי? / למה זה כל כך קשה לך? / השיחה הזאת לא מובילה לשום מקום / השיחה הזאת היא דרך בלי מוצא / הדמעות שלך ילדונת / מורחות לך את האיפור, לא חראם?".

אפשר בקלות למתוח חוט מקשר בין המילים האלו לבין "היכנסי כבר לאוטו וניסע" וחתיכת הצדק הלא-מי-יודע-מה של אריאל המתחנן שיפסיק הבכי היפה. גם בשיר "הנה בא הכאב" – הדוגמא המצמררת ביותר באלבום לקלות שבה אפשר להפוך מערכת יחסים בין אישה וגבר לגיהינום של הזדקקות וחוסר אונים הדדיים – החזרה על המשפט "הנה בא הכאב" והאפקט המתעצם, ההולך ומתווסף, מהדהד מרחוק ל"שיר כאב" של אריאל ולחזרה שלו על אותה שורה שמכאיבה בכל פעם עוד קצת.

בסופו של דבר, אם כן, "מוזיקה למזמוזים" הוא אלבום אינטליגנטי, מרגש ומדויק, שהלחנים בו פשוטים ומפתיעים בו זמנית, שהמילים שלו הן גם פנינים וגם חצץ. אם בכלל, הטענה היחידה שאפשר לבוא אליו נוגעת להגייה המפוספסת במילים מסוימות, בהן דילג קיצ'לס על חוקי הדקדוק. זה אמנם קטנוני, אבל באלבום שמתקרב להיות מושלם, אין מקום ליפול אפילו בזוטות. ועדיין, אלה באמת זוטות, שכן מדובר באלבום שיעשה לכם טוב ורע על הנשמה במידה שווה ויגרום לכם פשוט להתחנן לעוד.