רוק אנד בוץ: 40 שנה לפסטיבל גלסטונברי

בסוף השבוע הקרוב יתקיים באנגליה פסטיבל גלסטונברי חגיגי במיוחד, שיסמן 40 שנה להיווסדות הפסטיבל. יותר מ-177,500 האנשים שקנו כרטיסים – וכל היתר שיצפו באירוע בטלוויזיה ובאינטרנט – יחזו בגורילאז (שהחליפו את U2, שנאלצו לבטל כי בונו עבר ניתוח בגבו), מיוז וסטיבי וונדר, שיכהנו השנה בתור שלושת ההופעות המרכזיות, ובעוד אינספור הופעות אחרות (של Vampire Weekend, סנופ דוג, ווילי נלסון, ריי דיוויס מהקינקס, פליימינג ליפס, הוט צ'יפ, הפט שופ בויז, דיזי ראסקל, שאקירה, הסיזר סיסטרס, פיית'לס, נורה ג'ונס, אורביטל, MGMT וגרוב ארמאדה, בין היתר) על שורה ארוכה של במות.

הפסטיבל, המתקיים בשדה מרעה עצום מימדים בסאמרסט שבדרום-מערב אנגליה, אמנם לא התקיים 39 פעמים עד כה (הוא הפך לאירוע שנתי רק בשנות השמונים, וגם מאז היו שנים בהן לא התקיים), אבל הוא בהחלט חוגג 40 שנה מאז הפסטיבל הראשון, הקטן והצנוע, שהתקיים ב-1970.

במהלך השנים מן הסתם צבר גלסטונברי גם כמה אירועים לא נעימים, כמו מקרי אלימות ומעצרים. ב-89' סוזן וגה קיבלה איומים על חייה וב-98' לחיצה על כפתור לא נכון במשאית המפנה את תכולת המיכלים של השירותים הניידים השפריצה צואה אנושית על אוהל הדאנס ומילאה בה לא מעט רייברים בפעולה (מזל שהם היו דלוקים). אבל בסך הכל היו 40 שנים נפלאות ולכבוד יום ההולדת, להלן כמה מהאירועים המרכזיים בהיסטוריה הארוכה של פסטיבל גלסטונברי:

כיום גלסטונברי הוא פסטיבל המוזיקה הגדול ביותר באירופה, הכרטיסים אליו בדרך כלל נמכרים תוך 24 שעות וצלמים יכולים לתפוס תמונות מעולות של קייט מוס בקהל, במכנסונים ומגפי גשם, אבל ההתחלה של הפסטיבל הייתה מאוד צנועה ומאוד שאנטי-באנטי.

את הפסטיבל הראשון, שהתקיים בספטמבר 1970 תחת השם Pilton Pop, Blues & Folk Festival, יזם רפתן היפי בשם מייקל איביס. באירוע הראשון, שנמשך יום אחד בלבד, נכחו 1,500 איש וההופעה המרכזית היתה של טי-רקס (אחרי שהקינקס ביטלו). הכניסה עלתה פאונד אחד וכל מי שבא לפסטיבל קיבל כוס חלב מהחווה של איביס, שבה הפסטיבל התקיים. גם היום איביס ומשפחתו עדיין עומדים בראש הפסטיבל, שעדיין מתקיים בשטח שלו, והוא עדיין מסתובב עם זקן נטול שפם בשטח העצום, גאה בכל פעם מחדש מהפלא הגדל ומתפתח בחצר האחורית שלו.

ב-1971 גדל הפסטיבל לאירוע של מוזיקה, שירה, מיצג ותיאטרון בשם The Glastonbury Fayre, והגיעו אליו המוני היפים שרקדו עירומים (ובעיקר עירומות) וקיימו טקסים פולחניים לאל השמש או משהו בסגנון. בפסטיבל השני נוסדה במת הפירמידה המפורסמת, בגירסתה הראשונית. מבנה הפירמידה העצום, שמשמש במהלך רוב השנה לאיכסון פרות ומספוא, נשרף ימים לפני הפסטיבל של 94', אך הוא נבנה מחדש והוא מתפקד כבמה המרכזית של הפסטיבל עד עצם היום הזה. ההופעה המרכזית הראשונה בבמת הפירמידה, בפסטיבל גלסטונברי השני, היתה של דיויד בואי, ששב לככב עליה בשנת 2000.

מייקל איביס לא היה ממש מרוצה מכמות הסמים בשטח שלו ומההיפים שזיעזעו את תושבי הכפרים הסמוכים כשצעדו בהם במערומיהם, ואחרי הפסטיבל השני הוא החליט לרדת מכל העניין. אך באופן מפתיע, אחרי כמה שנים נטולות פסטיבל, שב גלסטונברי להתקיים ב-78', מבלי שאיביס בכלל התכוון. באותה השנה פסטיבל סטונהנג' נהרס בשל מזג האוויר הקשה, וחבורות של חובבי ניו-אייג' נדדו משם לגלסטונברי כי היו בטוחים שיש פסטיבל. להפתעתם הם גילו שאין, אבל לבסוף איביס התרצה והסכים שהם יקיימו בשטח שלו פסטיבל ספונטני. כ-500 אנשים נכחו בפסטיבל האד-הוק של אותה שנה, בה הופיעו, בין היתר, Hawkwind.

אחרי שהפסטיבל לקח שנת חופש בשנת 80' בשל קשיים כלכליים, הוא חזר ב-81' תוך שיתוף פעולה עם ה- Campaign For Nuclear Disarmament, ועם הופעה בלתי נשכחת של להקה חדשה בשם ניו אורדר – שנה וחודש אחרי התאבדותו של איאן קרטיס. זו היתה ההופעה הגדולה ביותר שלהם מאז שהופיעו כג'וי דיוויז'ן, ובאותה הופעה הם הוכיחו את הבלתי אפשרי: שלהקה יכולה להמשיך להצליח גם אחרי מות סולנה.

אחד הפסטיבלים המיתולוגיים ביותר הוא זה של 95', ולא רק כי הייתי בו. גלסטונברי 95' לנצח ייזכר כפסטיבל הבריטפופ ועבור חובבי הז'אנר זה היה פסטיבל מושלם. חוץ מבלר כולם הופיעו שם: אלסטיקה, סופרגראס, סליפר, ג'ין, The Verve, Shed Seven, Ash, Menswear והשרלטנס, כשההופעות המרכזיות היו הופעות מיתולוגיות של פאלפ (שהחליפו ברגע האחרון את הסטון רוזס שהבריזו) ואואזיס – שתיהן בתקופת השיא שלהן.
מלבד פאלפ ואואזיס, ההופעה המרכזית השלישית באותו פסטיבל היתה של הקיור, שהופיעו לראשונה בגלסטונברי בתור מופע מרכזי ב-86'. זו גם היתה השנה הראשונה שגלסטונברי הוסיפו את אוהל הדאנס – בו הופיעו באותה שנה מאסיב אטאק, קרל קוקס ופלסטיקמן, בין היתר – כדי להתאים את עצמם לפופולריות ההולכת וגדלה של הז'אנר.

גלסטונברי לא היה גלסטונברי בלי קפיצות ראש לתוך הבוץ. גשם, בוץ ומגפי וולינגטון מגומי תמיד היו חלק בלתי נפרד מחוויית הפסטיבל הזה, שרבים מהצילומים ממנו נראים כאילו צולמו בים המלח. יש שנים נדירות בהן לא יורד גשם לאורך כל הפסטיבל, אבל יש גם שנים קשות במיוחד. ב-85' באי הפסטיבל רקדו עד הברכיים בתערובת של בוץ וגללי פרות, אבל זה עוד כלום לעומת ההצפה הגדולה של 2005 - אחת השנים הרטובות ביותר בהיסטוריה של הפסטיבל.

2008 היה פסטיבל מדובר, ולא רק בגלל שאיימי וויינהאוס הפתיעה את הקהל פעמיים: פעם ראשונה שהיא הגיעה בחתיכה אחת לבמה ולא התפגרה באמצע, ופעם שנייה כשהחטיפה לצופה בקהל אגרוף במהלך ההופעה. אבל עם כל הכבוד לוויינהאוס, השוס הגדול של הפסטיבל היה לא אחר מאשר ג'יי-זי.

מאז ראשית ימי גלסטונברי ההחלטה מי יהיו ההדליינרז של הפסטיבל היא שאלה הרת גורל. מצד אחד הם צריכים להיות אמנים גדולים, מוכרים, פופולריים ואהובים מאוד באנגליה – נגיד קולדפליי, רדיוהד, הווייט סטרייפס, אר.אי.אם או הקיור - אבל מצ שני הם גם חייבים להיות ברמה זו או אחרת אינדי. ואם הם לא אינדי, אז רצוי לפחות שהם יהיו בריטיים, יעשו מוזיקת גיטרות ויהיו אמנים שגם ילדי אינדי אוהבים, כמו ה-Who, פול מקרטני ורוד סטיוארט. פה ושם יש כמובן חריגות - קיילי מינוג היתה אמורה להיות הופעה מרכזית ב-2004 אך היא ביטלה – אבל ההחלטה של הנהלת הפסטיבל ב-2008 באמת היתה רדיקלית.

כשפורסמה הידיעה שאחד משלושת המופעים המרכזיים באותה שנה, לצד Kings of Leon וה-Verve, יהיה ג'יי-זי, כולם היו בשוק. פה ושם כבר היה קצת היפ הופ בבמות הקטנות יותר בפסטיבל, אבל שכוכב היפ הופ מיינסטרימי יופיע בתור מופע מרכזי בגלסטונברי? דבר כזה באמת עוד לא נשמע. התקשורת היתה המומה מהבחירה ונואל גאלאגר מיד יצא בהצהרה פומבית שזה בכלל לא נראה לו. לדעת גאלאגר הנהלת הפסטיבל לא צריכה לחרוג מהקונספט של להקות גיטרות כמופעים מרכזיים, ודרך אגב, הוא הוסיף, גם כל העניין הזה עם קיילי מינוג לא מצא חן בעיניו. וגאלאגר לא היה היחיד שהתקומם נגד הבחירה בג'יי-זי. אפילו הראפר הבריטי דיזי ראסקל לא התלהב מהרעיון ואמר שלג'יי-זי אין את "אלמנט הקרוס-אובר" של אמנים כמו קנייה ווסט או אמינם.

הבחירה השנויה במחלוקת הפכה לאחת המדוברות בהיסטוריה של הפסטיבל. רבים חששו שג'יי-זי ייתן את ההופעה המרכזית הראשונה שתחטוף בקבוקים מהקהל בגלסטונברי, אבל למרבה השמחה בסוף קרה בדיוק ההפך. ג'יגה התחיל את ההופעה עם ביצוע לגלגני ל“Wonderwall” של אואזיס – הוא כמובן לא יכול היה שלא להחזיר לגאלאגר – ומיד פצח באחת ההופעות המחשמלות ביותר בהיסטוריה של הפסטיבל, וכבש את לב הקהל ללא קושי. בכל זאת, ג'יי-זי.

בשנה שעברה כל שלושת ההופעות המרכזיות היו של אמנים ותיקים. ביום הראשון כיכב ניל יאנג (לפניו התקיים האיחוד של מלכי הסקא הבריטי של סוף הסבנטיז, ה-Specials) ובשני ברוס ספרינגסטין. אומרים ששתי ההופעות היו מעולות, אבל השוס האמיתי עבור הקהל הבריטי הגיע בערב השלישי: הופעת האיחוד הסופר-מרגשת של בלר, שסימנה את שיא סיבוב האיחוד המתוקשר שלהם בקיץ שעבר.

האירוע של שנה שעברה היה היסטורי גם משום שבמהלך סוף השבוע של הפסטיבל נפטר מייקל ג'קסון, מה שגרם לחלק מהמופיעים להוסיף לסט מחווה קטנה למייקל. דיזי ראסקל, למשל, עשה קאבר ל”Thriller”, ומייק סקינר – הוא הסטריטס – פצח ב"בילי ג'ין". אך לצד מחוות מרגשות, מותו הפתאומי של ג'קסון שימש כמובן גם גימיק שיווקי עבור יזמים זריזים. לא מעט מנוכחי הפסטיבל חזרו הביתה עם טי-שרט שכתוב עליו "I was at Glasto 09 when Jacko died".