צלם עליכום: על הצלם ח'ליל ראאד

השנה היתה 1899 כאשר צלם ערבי ירושלמי פרסם בעיתון היהודי "חבצלת" את המודעה הבאה:

"לי?ד?ע, להודיע ול?ה?ו??ד?ע -
החפץ לעשות תמונות פוטוגרפיות מכל המינים שהוא,
בתכלית ההדור ובמחיר השווה לכל נפש,
יפנה אליי הח”מ ונכון הנני בכל עת למלאות רצון כל שוחרי על צד היותר טוב!"

הח"מ היה ח'ליל ראאד, מי שנחשב לצלם הערבי הראשון בפלסטין. גוף העבודות שלו עצום וכולל גלויות רבות של צילומי נוף, שחלקם הגדול נמצא כיום ברשות המחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת אוקספורד, צילומים רבים מחפירות ארכיאולוגיות ברחבי המזרח התיכון, אירועים פוליטיים ופורטרטים מבוימים של תושבים פלסטינים מקומיים, ואף מעל 1230 הדפסים על לוחות זכוכית שהוברחו ב-1948 על ידי חבר איטלקי אל מחוץ לירושלים מוכת המלחמה.

כעת, מעל 50 שנה אחרי מותו ב-1957, נפתחת תערוכת היחיד הראשונה של ראאד במוזיאון נחום גוטמן בתל אביב. "בתחילת המאה הקודמת הצילום המקומי בארץ היה מאוד דל," מספרת אוצרת התערוכה רונה סלע בשיחה עם וואלה! תרבות לרגל פתיחתה. "עיקר הצלמים באו מהמערב וחיזקו את הדימוי של הארץ הקדושה ולשם כך צילמו בעיקר את היהודים או את המערביים. ראאד, לעומת זאת, צילם בעיקר את האוכלוסייה הערבית פלסטינית".

ראאד נולד ב-1869 להורים נוצרים בלבנון ובהיותו ילד נשלח על ידי הוריו להתגורר במנזר ארמני בירושלים, שם הוא הכיר את הצלם הארמני גרבד קריקוריאן שניהל סדנת צילום מהיחידות בפלסטין. "ראאד מהר מאד נתפס לתחום, ובהיותו בן 22 כבר יצר לעצמו שם של צלם מסחרי מבוקש", מספרת סלע. "באותן שנים היה ביקוש רב לצילומים מהארץ, בעיקר באירופה, אך רוב הצלמים, בהתאם לביקוש, היו אירופאים שהגיעו וצילמו מנקודת מבט חיצונית קולוניאליסטית והאדירו את התרבות המערבית שנמצאה בארץ ובמרכזה את האדם הלבן.

"ראאד היה שונה מהם כיוון שהפנה את מבט המצלמה כלפי האוכלוסייה המקומית הערבית. המוטיבים העיקריים בתמונות המבוימות שיצאו מהאזור היו תנ"כיים, שהראו את העושר וההוד של האוכלוסייה היהודית והבריטית. פתאום ראאד בא והראה את העושר וההוד של הערבים המקומיים, מה שמעולם לא נעשה לפני כן".

ראאד היה מהשמנה והסלתה של הקהילה הערבית בארץ. הוא נהנה מהעמדה האמביוולנטית של השתייכות לקהילה הפלסטינית, אך מצד שני הוא היה נוצרי שלמד צילום בבאזל והתחתן עם אישה שוויצרית שהכיר במהלך שנותיו באירופה. משום כך, גוף העבודות שלו "היברידי", כפי שסלע מכנה אותו. "ראאד נקלע בין שני הצדדים, כיוון שמצד אחד הוא היה ערבי לבנוני, אך מצד שני היה נוצרי ומערבי בתפיסתו האסתטית ומאוד הושפע מהצילום המערבי".

עם חזרתו לארץ לקראת פרוץ מלחמת העולם הראשונה הוא התיישב עם אשתו, אנני מולר, בעיר טלביה שליד ירושלים, שם אף התמנה לראש העיר. ראאד הכיר דיפלומטים ומנהיגים מרחבי המזרח התיכון, מה שסיפק לו חסינות פוליטית שאפשרה לו להסתובב בין סוריה, מצרים, פלסטין ולבנון כדי לצלם. מסיבה זו, גוף העבודות הוא מעין פורטרט עצום של המזרח התיכון של תחילת המאה הקודמת, על כל האוכלוסיות השונות והרב גוניות שהיו בו: נוצרים, ערבים ויהודים; מקומיים ומערביים; שיח'ים, פקידים ועקרות בית. אך עם כל זאת, ועל אף שצילומיו זכו להערכה הן בעולם הערבי והן במערב ונמכרו בעיקר לאירופה, הם מעולם לא הוצגו בתערוכה.

"עם פרוץ מלחמת העצמאות נטש ראאד את ירושלים ואת הסטודיו שלו ברחוב יפו וערק ללבנון, לכפר בו נולד", מסבירה סלע את הסיבה להיעלמותו של הצלם מההיסטוריה המצולמת של ישראל. "ישנם צילומים רבים שלו שלא פותחו והפילמים עדיין שוכבים בארכיונים. רוב העבודות שניצלו מהסטודיו הועברו או לסוחרים פרטיים או לארכיונים ברחבי העולם. המשפחה שלו התפזרה וכעת בנו, היחיד שנותר בחיים, נמצא בארצות הברית. למעשה, הצילומים בתערוכה שייכים לאספן פרטי שהסכים שאציג אותם. הם מעולם לא הוצגו לציבור הרחב".

יחד עם זאת, סלע גורסת שהסיבה להיעדרות הצילומים של ראאד לא נובעת רק מחוסר הנגישות אליהם אלא גם משום שהם חרגו מנרטיב הדימויים שהוצג בצילום הציוני. "צילום זה אחד הכלים שדרכם אפשר לקרוא את ההיסטוריה ולעיתים צילומים מראים לנו תמונה שונה מהתמונה עליה גדלנו. צילום הוא כלי פוליטי, והצילומים של ראאד הם פוליטיים גם אם רוצים להתעלם מהמימד הזה בעבודות שלו. תמיד היתה צנזורה על הדימוי, וראאד בעבודות שלו מאתגר את הצנזורה, כיוון שהוא חושף דימוי לא מוכר שלא בהכרח מסתדר עם הנרטיב של תקומת ישראל. הוא מדגיש את החיים שהיו פה לפני ועושה זאת באופן בלתי מפלה, גם אם הוא מצלם בעיקר ערבים. הרי כל צלם מצלם את הדבר הקרוב אליו".

"תפיסת עולם מקבלת ביטוי בצד הוויזואלי", ממשיכה סלע. "קריאה בתוך הצילום מאפשרת לחשוף דברים שאנחנו מתעלמים בצורה מכוונת או שנדחקו מתוך התודעה כי לא תאמו את מערכת הסמלים ההיסטורית. יחד עם זאת לי היה חשוב קודם כל לחשוף את ראאד עצמו ורק אחר כך לדון במורכבויות הפוליטיות וההיסטורית של העבודות שלו. קודם כל שיידעו עליו".