מה שהילדים אוהבים 73

בשבועות האחרונים המצב של הטמטום בארץ הסלים. רואים את זה בטוקבקים (גם של מדור זה, אך לא רק), ברחוב ובשיחות רנדומליות עם אנשים שפעם לא חשבת שהם משוגעים. זה מטריד - לא אותי כישות ליברלית והגיונית, אלא את כל מי שרוצה לנהל חיים שפויים במקום שבו מקבלים פסיפס של דעות. אני יודע, המצב הזה לא חדש, אבל פעם היה נדמה שאפשר לברוח, שמי שלא מתעסק ברפש חי חיים די טובים. מאז ההסלמה האחרונה נדמה שאסקפיזם זה לא משהו שאפשר לסמוך עליו יותר. טניס קצת הרגיעו את הלחץ הפנימי שלא הייתי רגיל להרגיש. ה-Twee הנשי והמחויך שלהם הוא בדיוק מה שצריך כדי לדמיין שאנחנו בכלל לא פה אלא במקום טוב כזה שבו לא עושים דברים רעים.

הנה הגיעה לה עוד להקה שקוראים לה ______ קידס. הם מממפיס, טנסי, הסולן שלהם מזכיר את ינס לקמן, והם חדי הבחנה: גם הם שמו לב שהקיץ מתעלל בנו. חכמים שם בדרום ארצות הברית.

השבוע תקפה אותי ילדה צנומה בטענה שאני לא מתייחס לבל אנד סבסטיאן יותר. התגובה המיידית שלי היתה שאם הסקוטים האלו היו מוציאים משהו באמת מוצלח, הם היו מככבים במיקס, אבל לצערי הם איבדו את זה מתישהו ב-2003. אבל הכעס שלה בכל זאת נגע בי וחזרתי לאלבומים שלהם שאני אוהב. מה שהרגשתי כששמעתי אותם הזכיר לי את שיר המחווה הנ"ל של פל קרלברג - שיר שבאופן לא רשמי נקרא "פל אנד סבסטיאן" ויצא ב-2008. זה לא כזה מזמן, אבל לחלוטין הולם את הפינה של מה שהמבוגרים אוהבים.

הבום! של השבוע הוא האלבום המלא של הלייק, "Release Me", שסוף סוף נמצא ברשתות במלואו ובאיכות מקסימלית. בדיוק כמו הסינגלים שקיבלנו מהן עד עכשיו, האלבום המלא נשמע בדיוק כמו הסיבוב הראשון של הפיפטס - שזה לא מקורי, אבל ממש ממש מעולה.

הבלק ליפס נכנסו עם הסינגל החדש שלהם לאוסף המסחרי והאינטרנטי (שמתעדכן מדי שבוע) של חברת המכוניות Kia - שזה די מדהים בהתחשב בתדמית המחוספסת של הגראג' שלהם. כפי שהם שרים פה - לפני שתשפטו אותם, תחשבו אם גם אתם לא הייתם מוכרים את עצמכם. אם התשובה שלכם היא שלילית אתם סתם לוזרים.

אין דבר סחי יותר מלצעוק בהתלהבות כמה שאתה לוזר. כשבק עשה את זה עוד לא נמאס לנו מהשטיק, אבל כשבן ארצי אימץ את הרעיון, היה ברור שעובר יומו של כל תעלול. ואכן הבודגה גירלס קצת מרגיזים בשיר הסופר שמח הזה שמכריז על כמה שהם לא שווים כלום, אבל, למרות הכל, יש פה משהו כיפי ומדבק.

הספרים כאן עם סינגל חדש שמתכתב עם ה-IDM של תחילת שנות ה-2000 ועושה כל מיני דברים שמזכירים את אפקס טווין, סקוורפושר, פלייד ובוגדן רזינסקי. תענוג - כי אולי ההצפה של החומרים האלו בתקופה ההיא קצת הרגה את הז'אנר, אבל לקבל קטע מבריק שכזה אחת לשנה או שתיים בהחלט משפר את היום.

המתנה שממשיכה לתת #1: כפי שכבר ציינתי, האלבום האחרון של הגורילות הוא מעולה, וכל רגע מגיע רימיקס נוסף שמחזיר את אלברן והיצורים המצוירים למרכז העניינים.

המתנה שממשיכה לתת #2: אף פעם לא הייתי חובב סולווקס גדול, אבל כשהם מטפלים בשירים של ג'יימס מרפי אפילו אותי הם לא מצליחים לאכזב.

הטרנד הכי חם בעולם ההיפסטרים, הבלוגים, ילדי האינדי ואנשי הרחבות זה להיכנס באלבום החדש של M.I.A (שדלף שבוע שעבר). אני מבין את האנטיגוניזם שהוא יצר - יש בו המון רעש, הוא אקספרמנטלי למדי ועל הדרך לא באמת אומר משהו חדש. אבל מה אני יכול לעשות אם אני ממש אוהב אותו? כנראה שכלום. רק להגיד לכם לא להאמין לכל דיס מצוי - האלבום הזה מוצלח, גם אם הוא בפוטנציאל להמאיס עצמו ממש במהרה.

ואם כבר דיסים, אז לאחרונה עידית פרנקל וניב הדס (שני חברים - גילוי נאות וכו') נכנסו חזק בדיפלו בבלוג שלהם ויצרו לא מעט הדים בתגובות ובבלוגוספירה המקומית. אני מסכים באופן כללי עם מה שהם אומרים - דיפלו באמת עושה הרבה דברים נוראיים ולפעמים סתם נטפל אל ז'אנרים לא מוכרים מכל מיני חורים בעולם רק כדי להישמע מיוחד - אבל לא חושב שזה בעייתי כל כך. קחו, למשל, את השיר החדש הזה של הייפר קראש, שהופק על ידי דיפלו - ברור שמבחינה מוזיקלית מדובר במיץ של הפח, אך באותו הזמן, הקטע הזה, על אף הניצחונות המגוחכים שיש בו, הוא שמח בטירוף.