סוף הדרך: על "ביום שהמוסיקה מתה" של אופיר טושה גפלה

העובדה שממשמעת יותר מכל את המין האנושי היא ידיעת המוות. היא זו שמבדילה אותנו מכל שאר המינים, זו שהופכת אותנו לרחומים ובמקביל גם לאכזריים יותר מכל חיה אחרת. כל התרבויות מפלרטטות בצורה כזו או אחרת עם ודאותו של המוות, אם בהשלמה או בהכחשה, אם בשלווה או בזעם, אבל אף אחת מהן לא מתעלמת מנוכחותו החד משמעית. כאשר אדם נשבע בחייו או טוען שהוא מוכן למות עבור מטרה ו/או אדם אחר, אנחנו מתייחסים לכך ברצינות גמורה כי אין לו לאדם נושא אמיתי יותר, אישי יותר ומפחיד יותר מעובדת מותו הפרטית. זניחה ככל שתהיה עבור שאר האנושות.

קיומו של המוות הוא גם הדבר שממשמע יותר מכל את החיים עצמם. הזמן ספור וממשיך להתקדם אל עבר נקודת הסיום שלו, הופך כל החלטה ובחירה לאקוטיים ועם המחשבה הזו אנו מנהלים סוג של מחבואים: מציצים לה בעיניים ונמלטים ממנה לסירוגין, נזכרים ושוכחים, כי משקל הידיעה הזו הוא לעיתים כבד מנשוא. מלבד ידיעת המוות, קיימת גם אי הידיעה שבו – מתי ואיך ניחטף מן העולם הזה, ולאן – אם בכלל.

את אופיר טושה גפלה ("עולם הסוף", "הקטרקט בעיני הרוח", "מאחורי הערפל"), המוות מעסיק לרבדיו השונים והוא מנסה לפצח אותו בכלים שונים, חיים עד מאוד. בספר הביכורים שלו, "עולם הסוף", הוא ברא עולם מורכב ועשיר שמפרק את הרעיון המונוליתי של "מוות", לכדי אינסוף אפשרויות – ממש כמו החיים, רק להיפך. בספרו החדש "ביום שהמוסיקה מתה", טושה גפלה מתקיל את קונספט החיים בצל המוות מכיוון אחר, רענן ומקורי לא פחות.

בעיר דמיונית בשם אינוביל, חטוטרת קטנה על גבה של הולנד, חיים האנשים היחידים בעולם היודעים את יום מותם. הם זכו לכבוד המפוקפק הזה כאשר אי שם ב-1984, חיי היומיום השלווים ונטולי הדרמות של תושבי העיר הזניחה הופרו עם הגעתו של נער בשם דוד פוקס שנפגש קצרות עם כל תושבי העיר, רשם על דף נייר את יום מותם המדויק ועזב. תושבי העיר שהפכו לאנשים היחידים בעולם היודעים את יום מותם בדיוק מוחלט חיים מאז את חייהם תחת הידיעה המרגיעה/מצמררת הזאת. שכן, כל תושבי אינוביל שנפגשו עם דוד פוקס רשאים לגשת למשרד רישום האוכלוסין לכשמלאו להם 18 שנים ולגלות שחור על גבי לבן מהו יום מותם המדויק.

גיבורת הספר, דו?רה מאטר (משחק מילים מעניין על 'חומר קשה' או 'א?ם קשה', וגם אחד מקרומי המוח הנוקשים יותר שמגנים עליו), היא נערה בת 18 שמגיעה כמו רוב תושבי אינוביל לגלות מתי היא צפויה לסיים את חייה. לתדהמתה ולמבוכתם של כל תושבי אינוביל, היא מוצאת דף לבן לחלוטין ותאריך מותה אינו רשום עליו. הנבערות האישית הזו (להבדיל מהנבערים מדעת של אלה שבוחרים שלא לדעת את יום מותם והנבערים מכורח שלא זכו לפגוש את הנער קורא העתיד), מבדילה אותה משאר התושבים ומאלצת אותה לפלס את דרכה העצמאית והבודדה. את עיקר המפלט שלה היא מוצאת באהבתה הישנה – המוזיקה, והיא זו שמתווה את דרכה וגם את עתידה כתקליטנית בלוויות המתוכננות בקפידה של תושבי אינוביל.

אופיר טושה גפלה יוצר ב"ביום שהמוסיקה מתה" עולם עמוס פרטים, קוריוזים וצירופי מקרים מופלאים, כמו שהיטיב כל כך לעשות גם בספריו הקודמים. עיקר הייחוד של הסופר המקורי והפורה הזה הוא יצירת איזור ספרותי שכמו העולמות הבדיוניים שלו לא מציית לשום כורח ז'אנרי ומדלג בקלילות בין פנטזיה, מתח, פסיכולוגיה, דרמה וקומדיה. בספר הזה הוא מוסיף על כל אלו גם פסקול מוזיקלי, שכן האהבה והאובססיה של דורה זולגים גם אל תוך תודעת המספר שלה, ולכל מהלך דרמטי ונפשי של הגיבורה, יש גם שיר שתואם את הלך הרוח הפרטי שלה.

טושה גפלה אוהב את קוראיו ואוהב לכתוב. זה ניכר מכל שורה ברומן העמוס הזה אליו מתמסר הסופר בלי לקמץ ולו לרגע ביצירתיות, בדמיון ובשמחת חיים. ללא הטפות מוסר מיותרות או טרחנות דידקטית, טושה גפלה מזכיר לקוראיו שהמוות הוא גורם קבוע, בין אם הוא ידוע בתאריך שלו או לא, ושמה שחשוב זה החיים והאופן שבו נבחר לחיות אותם. ולמרות שטושה גפלה מרבה לעסוק בנוכחות המוות בספריו השונים, עדיין מדובר באחד הסופרים הכי אופטימיים שאפשר לקרוא היום, אחד מאלה שמוסיפים בעצם יצירתם להנאה שלנו מן החיים.