"זכיתי לאהוב אותו"

"התחלתי לאהוב את מייקל בגיל 10 וכבר מההתחלה ידעתי שזה לא משהו חולף", מספרת אייזנבך. "למרות שכל מי שמסביבי אמר לי שזה יעבור, מאוד קיוויתי שזה לא יעבור אף פעם. אני לא יכולה לדמיין את החיים שלי בלעדיו. ראיתי אותו בפעם הראשונה בקליפ של 'Jam' מהאלבום 'Dangerous'. אני זוכרת שהייתי מהופנטת ופשוט נדבקתי לטלוויזיה כי עד אז, בחיים לא ראיתי מישהו רוקד ושר ככה. זמן ממש קצר אחר כך מצאתי חוברת ישנה מלאה בתמונות שלו והבאתי אותה לילדים מהכיתה שלי שאהבו אותו גם. בתמורה הם נתנו לי את כל הכתבות עליו שהיה להם פעמיים.

"ככה בעצם התחלתי לאסוף - קראתי כל מה שיכולתי למצוא על מייקל וקנו לי את כל הדיסקים שלו והייתי מקשיבה להם שעות על שעות בלי הפסקה. המשפחה שלי היתה אומרת עליי שאני מחוברת לדיסקמן כמו לאינפוזיה. בעצם האהבה שלי למייקל ג'קסון האמן - למוזיקה שלו, לקול שלו וליכולת הריקוד - התחילה בו זמנית עם האהבה שלי למייקל ג'קסון הבנאדם - לכל הטוב שהוא מייצג ולמסרים החיוביים שהוא העביר כמעט בכל אספקט של החיים שלו".

"את הלילה שבו מייקל מת אני זוכרת כאילו זה היה אתמול בלילה. היה לי הרבה הרבה מזל שהייתי עם שתי חברות שאוהבות את מייקל גם. האמת שזה אירוני. שלושתנו ועוד חברה היינו אמורות לטוס ביחד לראות את ההופעות של מייקל וקבענו להתאסף בבית של חברה אחת כדי לתכנן לאן נטייל בימים בהם לא היינו אמורות לראות הופעה. באתי לאיריס, אחת החברות, בצהריים ובמשך כל היום תכננו את הטיול. כשהגיעה השעה 24:00 בלילה עדיין לא סיימנו לתכנן את מסלול הטיול וזה היה די מתסכל. החלטנו לעשות הפסקה ולהמשיך למחרת.

"ב-24:00, משהו שאני קוראת לו 'חושים של מעריץ של מייקל ג'קסון' גרם לנו לעשות ריפרש בפורום הכי גדול שלו ברשת. האתר קרס, הוא אף פעם לא קורס. זה פורום שחברים בו מעל 20 אלף בני אדם מכל העולם ובנוי לתעבורה מאוד גדולה ועוד עבר שדרוג נוסף על מנת לעמוד בעומס של ההופעות. ידענו שאם הוא קרס המשמעות של כך היא שדבר מאוד גדול קרה אבל לא ידענו מה זה. ריפרשנו שוב והצלחנו להעלות את האתר מספיק בשביל לקלוט כותרת שהיה כתוב בה 'אמבולנס'. ישר אמרתי לאיריס לפתוח CNN וזה כבר היה בכל החדשות: "מייקל ג'קסון הובהל לבית החולים" ומשהו על דום לב ותרדמת. זה היה לפני שכולם התחילו להגיד שמייקל מת. היינו שם מההתחלה - מסתכלות בתדהמה ובשוק על החדשות.

"אמצע הלילה והטלפון שלי לא הפסיק לצלצל. כולם ערים. יש שמועות על זה שמייקל כבר מת אבל אנחנו מורגלות בשמועות עליו ויודעות שלא להאמין להן. אני מדברת עם מעריצה של מייקל בטלפון - מנסות להרגיע אחת את השנייה. אנחנו נשארות בטלפון ואני אומרת לה לא להיבהל. מייקל כבר הובהל הרבה לבתי חולים בחייו וב-1995 כבר כמעט מת. אבל לא - הוא חזק, אמרתי לה, הוא יהיה בסדר. אנחנו נשארות על הקו לרוב בשקט, שלעיתים מופרע על ידי הערות של פאניקה או כאלה שנועדו להרגיע אותנו. רציתי להקיא מרוב הלחץ או להתעלף.

"כל הערוצים אומרים כבר שמייקל מת. האתר TMZ היה הראשון. הוא אמר את זה עוד ב-24:00, אפילו לפני שעת הפטירה הרשמית שלו. אחריו היו SKY NEWS ו- FOX News וה- BBC. רק CNN לא מדווחים על כך ועדיין נשאר עם הגרסה שהוא בבית חולים ושעדיין לא ידוע מה המצב. אז בחרנו לראות CNN וקיווינו שכל שאר הערוצים פשוט רוצים להיות ראשונים עם הסקופ ולא מחכים למידע רשמי. מיכל התחילה להתפלל. אני לא מכירה אף תפילה אז אני סתם המצאתי משהו וחזרתי עליו. אמרתי למעריצה שאיתה דיברתי בטלפון להתפלל גם. זה לא עוזר. CNN העלו כתובית שלפי מקורות לא רשמיים אומרים שמייקל מת, אך שזה לא אושר. בסביבות 2:00 בלילה גם CNN אמרו שמייקל מת ועכשיו לא היה אף מקור חדשות שאפשר היה להיתלות בו בתקווה שהמידע לא נכון. כולם אמרו אותו הדבר".

"אני זוכרת שקט של שוק ואז צלילים חזקים של בכי. עברנו לראות חדשות במקום נוח יותר. כל הערוצים מדברים רק על מייקל. בהיתי בחדשות בהלם מוחלט בלי להאמין, אבל מדי פעם המשפט 'מייקל ג'קסון מת' חדר לתודעה שלי וגרם לי להתחיל לבכות. מיכל הלכה לישון וביקשה שנעיר אותה כשכל זה ייגמר ויתברר שהכל היה מתיחה אחת גדולה, שהכול בסדר ושמייקל חי. אם חושבים על זה... הלילה ההוא עדיין לא נגמר.

"את הלילה אני זוכרת בפרטי פרטים אבל את החודש שבא לאחריו בקושי. הכול בליל סוריאליסטי של אירועים. מדי פעם נכנסתי להלם ומדי פעם לא הצלחתי להפסיק לבכות. הראש לא מבין והלב לא מעכל שכל זה באמת קורה. והבכי הוא לא בכי טוב שגורם לתחושה של הקלה וקתרזיס אלא בכי מר שלא נפסק ורק פוצע את הנשמה".

"לקח לי בערך 10 חודשים להרגיש יותר טוב, להגיע לסוג של השלמה, למצב בו יכולה לעבור תקופה ארוכה בלי שיקרה שלא אוכל להירדם מרוב שאני לא יכולה להפסיק לבכות. בהתחלה היה לילה אחד כזה, שפתאום הצלחתי לישון בו ואחר כך שבוע ולאט לאט גם חודש ואז יותר. אבל עכשיו הכל חוזר. לא ידעתי שגוף האדם מסוגל לייצר כל כך הרבה דמעות כמו הכמות שבכיתי השנה. כולי תקווה שהיום שאליו נתעורר אחרי ה-25 יסמל את תחילתה של שנה טובה יותר עבור משפחת מייקל ג'קסון בישראל ובעולם וכמובן עבור המשפחה האישית שלו.

"הדבר הראשון שאמרתי כשסוף כל סוף הצלחתי לדבר בלילה הארור ההוא היה - "מה עושים עכשיו?". שנה אחר כך אני עדיין לא יודעת מה עושים או איך ממשיכים. איבדתי את המורה הרוחני שלי אבל אני יודעת שזה לא באמת נכון כי הוא תמיד יחיה דרך כל הדברים הטובים שהוא השאיר לנו. לאהוב את מייקל זו אחת הברכות הכי גדולות שקיבלתי בחיי ולמרות שכואב מאוד לדעת שהוא לא פה יותר - זכיתי לאהוב אותו במשך 17 שנים שאותן חלקנו על כדור הארץ. זה גם הרבה והידיעה הזאת נותנת לי הרבה נחמה".

"לדעתי יש שתי אפשרויות. בניגוד לדעה הרווחת מייקל לא היה מכור למשככי כאבים והנתיחה מראה את זה בבירור. מה שקרה יכול להיות לדעתי אחד משני דברים: 1. תוצאה של טעות רשלנית: הרופא שלו, ד"ר קונרד מוריי, הסכים לתת למייקל תרופה לשינה שבכלל לא מיועדת לשימוש מחוץ לבית החולים שזה כשלעצמו רשלנות. זו בכלל לא תרופה שנועדה לעזור לאדם להירדם, זה סם שנותנים בחדרי ניתוח כדי להרדים את המטופל והיא מכניסה לתרדמת ולא לשינה. גרוע מכך שהוא נתן לו את הסם הזה, הוא לא עקב אחר סימני החיים שלו כפי שמתבקש לאחר שנותנים אותו. מייקל לא היה מחובר למכשיר שמדד את לחץ הדם שלו, את דפיקות הלב, את רמת החמצן בדם וכו' - כל הדברים שחובה לבדוק כשנותנים פרופופול (הסם שגרם למותו).

"בנוסף, מטופל שמקבל פרופופול צריך להיות מונשם כי תופעת הלוואי הגדולה ביותר של הסם הזה היא שמפסיקים לנשום באופן עצמאי, מה שבאמת קרה והוביל לדום הלב של מייקל. מוריי היה צריך להיערך לכך וזו הטעות הרשלנית השלישית שלו. ואחרי כל הטעויות האלה הוא גם עזב את החדר ,כך שהוא לא שמר עליו בכלל במשך חלק מהזמן.

"האפשרות השנייה היא שמייקל נרצח. מוריי הוא רופא מנוסה מאוד ועד למייקל לא גרם למותו של אף אחד מהמטופלים שלו. רצף הטעויות שהוא כביכול עשה, בצירוף עם זה שהוא ביצע החייאה בצורה לא נכונה כן גורם לי לתהות אם כל זה באמת טעות או יותר מזה. מוריי לא חיבר את מייקל למכשירים שיעקבו אחר סימני החיים שלו, עזב את החדר, ובנוסף על כל זה גם ביצע החייאה על מיטה (כשכל פרמדיק מתחיל, שלא לדבר על רופא, יודע שהחייאה מבצעים על משטח קשיח).

"אלו נראות כמו טעויות שרופא עם הניסיון כמו שלו לא אמור לעשות וזה גורם לי לתהות אם הוא לא גרם למותו של מייקל בכוונה. העובדה שהוא לא סיפר לפרמדיקים שהגיעו לבית של מייקל על זה שנתן לו פרופופול, נעלם מבית החולים והשוטרים לא הצליחו למצוא אותו ביום הראשון ושינה את הגרסאות שלו למה שקרה באותו הלילה כמה פעמים, מחזקת את התחושה הזאת. מה שלא הגיוני בתיאוריה הזאת היא שלא נראה שלמוריי היה מניע להרוג את מייקל ולכן אני נותנת לו ליהנות מהספק וחושבת שמה שקרה זה רצף של טעויות. למרות שזה מאוד חשוד ואני מאוד מקווה שאבין יותר מה קרה כשהמשפט שלו יתחיל".

"כמו שלא רציתי שיחרצו את דינו של מייקל לפני בירור האירועים במשפט, כך אני לא מעוניינת לעשות לאחרים. אי אפשר לדעת מה באמת קרה. המידע שיש ברשותי, למרות שקראתי כל מה שאפשר, הוא כל כך חלקי שאי אפשר לצייר ממנו תמונה שלמה. נראה מה יקרה במשפט, אני אקרא את כל מה שיש לקרוא ואז אחליט מה דעתי. כרגע מוריי הוא חף מפשע עד שהוכח אחרת".

"קשה לי לבחור אחד. מבחינה כספית הפריט היקר ביותר שיש לי הוא אוסף הכרטיסים להופעות שלא התקיימו. מייקל יצר עבור ההופעות שמונה עיצובים לכרטיסים הולוגרפיים וכרגע יש לי שישה מהכרטיסים האלה ואני מתכננת לקנות גם את השניים שחסרים. שניים מהכרטיסים הם באמת כרטיסים שלי - להופעות שהייתי אמורה ללכת אליהם. את הארבעה הנוספים קניתי באיביי. כל כרטיס כזה שווה בסביבות 700 שקל כך שעבור כל השמונה זה יוצא בסביבות 5,600.

"חוץ מזה יש לי את הספר MICHAEL JACKSON OPUS שהוא בין הדברים האחרונים שמייקל הספיק לעבוד עליהם. זה ספר ששוקל 12 קילו ומלא בתמונות מאוד נדירות באיכות מדהימה ודברים שחברים ומכרים של מייקל כתבו עליו. אני קניתי אותו ב-700 שקלים אבל כרגע המחיר שלו עלה והוא נמכר ביותר מאלף.

"מבחינה סנטימנטלית הפריט הכי יקר שלי הוא משהו שקיבלתי בחינם. זו חתימה של מייקל אותה קיבלתי כשפגשתי אותו ב-2003 והוא חתם לי על העטיפה של האלבום 'Invincible'. יש הרבה זיכרונות טובים שקשורים לחתימה הזאת ובגלל זה היא שווה בעיני יותר מכל שאר האוסף שלי".