"הדמעות חנקו לי את הגרון"

"נחשפתי למייקל בשנת 1991, כשהייתי בת 9 דרך כתבה בעיתון. אני לא זוכרת על מה היתה הכתבה אבל היה שם קליק, היתה שם כימיה, ממש כמו שרואים אדם בצד השני של מסעדה ומרגישים שפשוט חייבים להכיר. מאז כמובן חיפשתי והתעניינתי ונחשפתי לאדם, לאמן, לאגדה".

"ארבעה חודשים לפני שמייקל מת התחילה ההיסטריה: הוא עמד לחזור לבמה. שבוע וחצי לפני ההופעה הראשונה הוא הלך לנו. ידיד טוב שלי, נועם, התקשר אליי ב12:30 בלילה. הוא אמר לי בלחץ, 'כתוב משהו בפייסבוק, אני לא בטוח שאני מבין, אני בעבודה ואני לא יכול לבדוק. נעמה, בבקשה תבדקי, זה נראה רע'.

"פתחתי את הפייסבוק וראיתי קישור למבזק. בהתחלה חשבתי שזה עוד אחד מהסיפורים המגוחכים שממציאים עליו כל הזמן. התעצבנתי כי זה משהו שלא צוחקים עליו. אבל אז רצתי לטלוויזיה לאמת את מה שחשבתי. קיבלתי הלם, שחור בעיניים. בכל אתרי החדשות האמריקאיים היו תמונות של אנשים מחוץ לבית החולים. כשהבנתי מה קורה נפלתי על הברכיים, לא יכולתי לעמוד, לא יכולתי לנשום. התקשרתי לנועם אבל לא יכולתי להגיד דבר כי הדמעות חנקו לי את הגרון. כמובן שאת הלילה הזה העברתי כמו זומבי מול הטלויזיה וגם את כל השבוע שאחריו".

"אני לא יודעת מה לחשוב על כל מה שקרה לו. העובדות עצמן ברורות: מנת יתר של תרופה מסוכנת. אבל למה? יש שמועות שהיתה קונספירציה להרוג אותו. הסיפור הפשוט יותר הוא שזו פשוט היתה טעות רפואית. אנחנו מחכים לראות מה יקרה במשפט אבל גם אז לא בטוח שהכל זו האמת".

"מה שבטוח זה שלא משנה מה יוחלט, הרופא צריך להיענש ומה שעוד בטוח זה שמייקל התרגש לקראת ההופעה ולקראת כל מה שהיה אמור לבוא. אין שום מצב שהוא עשה דבר כזה לעצמו".

"שאלה קשה. אין לי פריט ספציפי שהכי הכי בולט ויקר לי, אני חושבת שכל המוצרים היותר ישנים שלי, אלה שמזכירים תקופות ישנות, הם הכי יקרים לי. אולי זה אוסף הפחיות שלי, הפחיות של פפסי ומיסטרי, אולי אוסף הכתבות שלי - שני קלסרים כבדים במיוחד והם כנראה החשובים לי ביותר. יש לי גם מין עיטור כבוד שקיבלתי לפני כ-10 שנים מהאתר הרשמי של מייקל על אירוע למען החברה שהפקתי פה בארץ. בכל מקרה יש לי אוסף די מרשים של דברים שונים שמביאים איתם סיפורים שונים. אם הכוונה היא ליקר מבחינה כספית, אז אפשר להגיד שכל
מה שיש בחדר שלי ביחד מגיע לאלפי שקלים, וזה לא כולל את הנסיעה המיוחדת שעשיתי ללונדון למסיבת מעריצים כשהייתי בכתה י"א".