נשר לא קונוונציונלי: סרטיו של אבי נשר - באסה או קלאסה

    לרגל עלייתו לאקרנים של "פעם הייתי", סרטו החדש של אבי נשר, עינב שיף החליט לחזור אל סרטיו הישראלים של הבמאי ולהכריע: באסה או קלאסה?

    עינב שיף

    אבי נשר הוא אחד מבמאי הקולנוע היחידים בישראל ששמו הולך לפני שחקניו בסרטים שאותם יצר. חרי הכל, סרט הביכורים שלו הוא סרט שמיליוני ישראלים יודעים בעל פה והקולנוע הישראלי חייב לו חלק גדול מהפיכתו לז'אנר מצליח ומשגשג קופתית ולא רק איכותית. עם יציאת "פעם הייתי", סרטו החדש, לאקרנים כדאי לבחון את פילמוגרפיית העבר של נשר ולראות איזו מיצירותיו שרדה את מבחן הזמן ועל איזו מהן ניתן לוותר, אפילו ביום העצמאות.

    (הערה חשובה לדקדקנים: אבי נשר יצר שנים רבות בארצות הברית. עם זאת, הרשימה הבאה כוללת רק את אלה מסרטיו שנחשבים במובהק לישראלים).

    טוב לדעת (מקודם)

    איך צפוי להיראות עתידנו בעידן הרכבים האוטונומיים?

    יניב הלוי
    לכתבה המלאה

    הלהקה (1978)

    הסיבה שרפול רצה לפרק את הלהקות הצבאיות. מתוך הלהקה (צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)

    אין יותר מדי מה לומר על הסרט שהפך לטקס יום עצמאות קבוע ומכונת זמן לשחקנים ויוצרים, שמביטים בעצמם דרך מסך אחד הערוצים המסחריים, מנענעים את ראשם ואומרים לכתב התורן "לא ייאמן כמה שיער היה לנו". גידי גוב הוא גידי גוב, גילת אנקורי היא גילת אנקורי ואפילו טוביה צפיר הוא טוביה צפיר. השירים עדיין מביכים, התסריט לא מעיד דבר על יכולותיו של אבי נשר בהמשך וגידי גוב היה מגניב בהרבה ב"דיזינגוף 99". מה שכן אפשר לומר זה ש"הלהקה" הוא כנראה הסיבה בגינה רצה רפול לפרק את הלהקות הצבאיות.

    באסה או קלאסה: באסה

    דיזינגוף 99 (1979)

    עדיין הדוניסטי, עדיין מעולה. גידי גוב וגלי עטרי ב"דיזינגוף 99"

    הבכורה האמיתית של נשר: גם אחרי למעלה מ-20 שנה הוא עדיין סרט הדוניסטי להפליא, עם תסריט מדויק ופסקול אדיר, כולל אחד הרגעים היפים והנדירים של פורטיס. בנוסף, לא יעזור עד כמה כוורת הפכה את גידי גוב לאייקון פופ והבחור המגניב בישראל, "דיזינגוף 99" תמיד יהיה הנקודה שבה הוא הפך לאחד הגדולים באמת – עד שלואי להב מחק לו את הקול. הערה לסיום לגלי עטרי: ההסתייגות הקבועה מסצנת השלישייה, לקול צהלת אובססיית העיתונים מאותה סצנה, אינה הולמת את מעמדך. קחי את זה בקלות, זה עדיין רגע בלתי נשכח בתרבות הישראלית.

    באסה או קלאסה: קלאסה

    הפחדנים (1980)

    הוכחה למחויבות של נשר. על סט "הפחדנים" (צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

    סרט שנעשה בתקופה שהקולנוע הישראלי הפך לבית חרושת לקוריוזיום ולכן גם הוא עצמו קוריוז. הסרט נחל הצלחה מסחרית פחותה משל "דיזינגוף 99", למרות האיכויות הנשריות שיש גם בו. למעשה, "הפחדנים" הוא עוד הוכחה למחויבות ולתשוקה של נשר לקולנוע הז'אנרי, שהיא מאוד נדירה בישראל, בדיוק כמו שהיה ב"שוברים" (ע"ע) הפחות מוצלח.

    באסה או קלאסה: קלאסה

    "זעם ותהילה" (1984)

    הסרט שהפך את נשר לפרסונה נון-גרטה בעיני הממסד (שראה בו משת"פ של אש"ף) הוא גם אחד הדברים הכי הוליוודיים שנעשו בישראל ושני האלמנטים האלו – הדחייה הממסדית והשפה הקולנועית – קירבו אותו עוד יותר לאמריקה, שהיתה לבסיס יצירתו. גם היום, "זעם ותהילה" (העוסק בתא הירושלמי של מחתרת לח"י) הוא סרט שעושה שימוש נכון בשני דברים שנורא קשה להשתמש בהם נכון בארץ: פילם-נואר וג'וליאנו מר. רק כשיצאה הגרסה המשופרת של הסרט, באמצע העשור הראשון של שנות ה-2000, הוא גם קיבל את ההכרה לה היה בעצם ראוי כל הזמן.

    באסה או קלאסה: קלאסה

    "שוברים" (1985)

    יציאה מוזרה והזויה לא רק בפילמוגרפיה של נשר אלא בקולנוע הישראלי בכלל: חצי אופרת רוק, חצי סרט עם מאפיינים טורקיים של ממש, כולל סצנות תשוקה בוערות בכיכובו של יזהר אשדות (ישראל מעולם לא הצטיינה ברוקסטארז) ושיר אחד שבנה את הקריירה של מאיר בנאי. למרות איכויותיו המפוקפקות, כמו אותו שפשף, גם אנחנו רק בני אדם ו"שוברים" במבט לאחור הוא ניסיון סביר לעשות אופרת רוק, בפרט ביחס למצב המוזיקה והקולנוע הישראליים דאז, ניסיון שמעולם לא חזרו אליו ברצינות מאז, מה ששוב הופך את נשר ליחיד מסוגו.

    באסה או קלאסה: קלאסה, בערך.

    "סוף העולם שמאלה" (2004)

    הקאמבק המושלם. גרטי וצ'רכי ב"סוף העולם שמאלה" (צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

    בתחילת העשור חוזר נשר לישראל. כשהוא מנודה מהאקדמיה הישראלית לקולנוע אך עם מיתוס "הלהקה" שממשיך להחזיק כל יום עצמאות, הלך הבמאי על קאמבק ובגדול – סיפור מקסים באווירה הוליוודית לחלוטין שכולל את כל המאפיינים של להיט קולנועי בישראל: קיטש, עדתיות וכוסיות. נטע גרטי ולירז צ'רכי הצטרפו כאן למסדר השחקניות שנשר העמיד עוד מתחילת שנות ה-70 ואפילו פארסת רובי פורת-שובל, שהתכסחה עם הפקת הסרט בהשקת הדי.וי.די שלו על רקע מאבק על זכויות יוצרים, לא העיבה על הקאמבק הבאמת מפואר של נשר.

    באסה או קלאסה: קלאסה

    "הסודות" (2007)

    תסריט פגום ומשחק פגום עוד יותר. אניה בוקשטיין ב"הסודות" (צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

    לכל שבת יש מוצאי שבת, ואחרי ההצלחה העצומה של "סוף העולם שמאלה" הציפיות מנשר – שעדיין זכה לכתף קרה מהממסד למרות היותו במאי עם פוטנציאל אוסקר גדול במיוחד – רק עלו. אז נשר חזר עם דרמת חניכה מצועצעת בכיכובן של אניה בוקשטיין ופאני ארדן, שהזיקה לסרט לא פחות מהתסריט הפגום שלו. למעשה, "פעם הייתי", סרטו החדש, הוא הזדמנות נוספת של נשר ושחקן אחר בסרט, אדיר מילר, לכפר על אותה נפילה. נ.ב: סצנת המקוה עדיין לוהטת.

    באסה או קלאסה: באסה

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully