אבא גנוב

מבחינות רבות סרטו הראשון של טים רות כבמאי ("כלבי אשמורת") הוא אחד הסרטים הטובים שראיתי בשנים האחרונות. למרות זאת, הטעם שליווה אותי בסיומו היה של אכזבה הנובעת מתחושה כי רות היה קרוב בהרבה מששיער להישג קולנועי של ממש, אילו היה מגלה אומץ של ממש ללכת את כל המרחק. "אזור מלחמה" עוסק בנושא שעבור רבים – ביניהם גם אמנים מכל התחומים – הוא מוקש מסוכן שפירוקו הוא חוויה אותה הם מבכרים לעקוף. הטרדה מינית במשפחה, מעבר לטאבו החברתי והמוסרי שלה, היא גם בור בלי תחתית של התמודדות פסיכולוגית ואתית. שומר נפשו – לרוב יבכר לרחוק ממנה.

אך טים רות אינו עוקף את הנושא. במידת מה הוא נכנס בו במישרין, לעתים מותיר אותו מדמם על השטיח. וכאן, בתוואי העדין של הקונפליקט בין הגישה העקיפה, החמקנית, לבין זו הישירה, מועד הסרט והופך לסרט קולנוע מצוין, אבל תו לא. תום הוא נער באמצע גיל הטיפש-עשרה, בן למשפחה בורגנית המאופיינת – בכוונת מכוון – באופן קלישאי למדי. עם הצטרפות תינוקת חדשה למשפחה מחליט האב (המחליט העיקר בסרט) לעקור לעיר מבודדת הרחק מלונדון על מנת להגשים את החלום הבורגני האוניברסלי – חיים הרחק מההמון הסואן.

אלא שחשקו בבדידות מזהרת ז מסתירה מניעים אפלים ונוראים הנחשפים בהדרגה לאורך הסרט. האב מבצע זו תקופת מה מעשים מיניים אסורים ונוראים בבתו בת ה-18, ג'סי. העניין נמשך פרק זמן ממושך והיציאה מחוג הכרך ההומה מאיצה את ההתרחשויות ואת חישוף הסוד הנורא, גם בשל עניינו של תון וסקרנותו הטבעית, הן בשל תחושה מקדימה נוראה שלו והן בשל העובדה שסוף כל סוד נורא להתגלות בדרך זו או אחרת.

הבחירה של רות בנקודת התצפית של תום בעייתית, ולו בשל העובדה שדמותו אינה מעוצבת באופן מרשים. הוא נער ככל הנערים, אמנם, וחרף משיכתו למסוכן ולאפל אינו מתגלה כדמות בעלת תעצומות או מורכבות מרתקת דיה כדי להפוך את הקונפליקט הפנימי שמתגלע אצלו לרב רבדי באמת. למרות האיפוק השורר על הסרט כולו – רות חוטא לעתים באמירות מפורשות מדי, וסצינת התיעוד במצלמת הוידיאו מכריחה את הסרט לעבור מהר, מהר מדי, משלב ההוכחות והראיות לשלב הטיעונים לעונש. שלב זה, המורכב יותר בעבודתם של המשפטן והאמן – שכן הוא מצריך דיון מוסרי מורכב, מוחמץ במקצת ואפשר שנקודת ראות אחרת, נאמר של האב דווקא, היתה מציגה את העימות המוסרי במלואו.

האלמנט המציצני השורה על הסרט הופך גם את הצופים לשותפים מן הצד למהומה שאפשר ובחייהם היו מבכרים להימנע ממנה. אולם רות מכריח את הצופה להתמודדות ערכית ובאותה מידה בה הדבר מציף קושיות ודילמות של ממש, הוא פוגע במידת הניתוח הפוטנציאלית של כל צופה שכן רות כופה עליו פרשנות אסתטית ואתית, שלא בטובתו. אטום אגויאן ו"המתיקות שאחרי" מתמודד עם טקסט מורכב לא פחות ועם סוגיית העל של "יחסי הורים וילדים" בסוגסטיביות מופלאה, ואף בפרק המוקדש לגילוי עריות מדקדק בגוונים של האפור. רות מצייר את השחור בכשרון רב ותוך השארת אפקט רגשי עז על הצופה, אולם מחמיץ הזדמנות ליצור יצירה רבת ערך ומשמעותית הרבה יותר. למרות זאת, ואם לא התגנב הרושם בין השורות, מדובר בסרט חשוב ומרשים. ראוי בהחלט ואף יותר מכך. שני סנטים מיצירת מופת.