ספורט לא אלגנט: סיכום ביניים של שידורי המונדיאל

זמן רב עבר מאז שבוני גינצבורג נולד מחדש כמגיש ספורט ונדמה שלא באמת מדובר באותו בן אדם: מבוק טלוויזיוני שמקשקש על חומצות חלב ומפגין דביליות יצירתית שהופכת אותו לקרוב משפחה רוחני של רן בן שמעון, גינצבורג של מונדיאל 2010 הוא מגיש רהוט, ענייני, שולט בפרטים הטכניים, נעים ולא מעיק.

לאולפן של גינצבורג ישנם עדיין חסרונות, כמו האובססיה האירוטית שלו למסך המגע הלא רלוונטי וגם הבחירה הביזארית של עורכי המשדר את שותפיו לשידור (ממומחה לכדורגל ארגנטינאי כפרשן למשחק של אורוגוואי ועד העיתונאי אביעד פוהורילס, שלא הבין שלא מדובר בטור אישי שלו ושרואים לו את הרגליים). אבל בכל התלוי בו ואחרי זוועות בן שמעון/שרף/נוימן ואלי אילדיס באולפן של רשת (ע"ע) – גינצבורג הפך לרע במיעוטו של שידורי דרום אפריקה וזה לא מעט בכלל.

"נבחרת החלומות" הוא שם מעט אירוני לאולפן שכולל בחדר אחד טריפ רע (צופית גרנט), טאלנט לא ממומש (טל ברמן), נציג פוליטקלי קורקט מביך (קובי אריאלי) ופליט ריאליטי (אריק אלפר). ואכן, שעה שלמה של "נבחרת החלומות" היא סוג של סיוט למי שמחפש קוהרנטיות בטלוויזיה, גם כשמדובר לכאורה בלייט נייט. אבל הרגע שבו צופית גרנט שאלה את מרקו בלבול, מאמן בני סכנין, אם הוא הפך לשמאלן בעקבות המפגש עם הערבים, או השיחה בין הפאנל הגדול מדי (לקחו שם ברצינות קשה מדי את המושג "נבחרת") על האוננות בממלכה הויקטוריאנית, הם סוג של קאלט, כלומר בדיוק מה ש"נבחרת החלומות" רצתה להיות.

אז איך מנווטים בין האישיות הטלוויזיונית המביכה של צופית גרנט לרגעים שרק היא יכולה לספק? היה עדיף לו פשוט היו נותנים לתוכנית לרוץ כשעה במשך שבעה ימים, ובסופו של דבר משדרים ממנה תקציר של חצי שעה, שישודר פעמיים בשבוע. כי גם אם מחליטים לשתות שתן, עדיף לעשות את זה במנות קטנות.

בתרבות העתיקה, הגיהינום הוא מקום חם במיוחד אליו מגיעים כל החוטאים כעונש על התנהגותם בעולם הזה. סארטר עיבד את המחשבה הרוחנית הזו לתמה מציאותית שגורסת כי הגיהינום הוא למעשה הזולת החי עמנו כאן ועכשיו. רק האולפן של רשת בחמסין של חודש יוני מצליח לחבר בין ההגדרות האלו וליצור למעשה את הגיהינום המודרני מכולם – כזה שאתה נכנס אליו דרך מהדורת החדשות היומית ("תודה לך רוני דניאל"), יוצא ממנה ומקבל לווריד את איציק זוהר, יעל גולדמן (שנראית כאילו כל רגע היא עומדת ללקק לזוהר את הזרוע), טאלנט של רשת בדרך לקידום שקר כלשהו ("אחד העם 1", "צחוק מעבודה"), זמר שכולם מכירים (רצוי מזרחי ואם עברי לידר מסכים אז שיחקנו אותה – יש לנו הומו!) ומעל כולם את אלי אילדיס.

כל מי שמודע למפגני האימים של אילדיס ב"חדשות הספורט" (אלה שגורמים לצופי "ספורט סנטר" של ESPN לעבור לבלט) יודע שתדמית העממיקו שלו היא למעשה סוג של שיפוד בעין. הניסיון המאולץ להחריד שלו להשליט אווירת שמח בקרב אנשים שלא מבינים בכדורגל או שחושבים שהם מבינים בכדורגל, מזמין גירודים עזים בעור ותחושות שקשה להגדיר במילים ולא במונחים מתחום הרפואה.

אם זה לא מספיק, האולפן של רשת נמשך גם אחרי המשחק, עם מבזק חדשות ומאות פרסומות שדוחות את שידורה של התוכנית היחידה של הזכיינית ששווה לעקוב אחריה בימים אלו – "הסופרנוס". כך, לא רק שצופי הערוץ זוכים למשדר שראוי להגיש איתו אירועים ספורטיביים ברמת קרבות תרנגולים במשקל כבד, אלא גם חוטפים סטירה בנווה המדבר היחיד בימי השידור של רשת, שממילא ערכה נפגע בשל שידור פרסומות. ואם זה לא גיהינום, נסו פשוט לצפות בזה בלי מזגן.