הדיבוק: על האלבום החדש של Devo

אני גדלתי לתוך עולם שבו קערת הסלט האדומה שחברי להקת Devo חובשים על הראש מסמלת חתרנות. לכן, לא פלא שכששמעתי לפני ארבע שנים על פרויקט "Devo 2.0" חטפתי שוק. הפרויקט, למי שפספס, היה להקת ילדים מבית דיסני שעשתה קאברים נקיים ללהיטים הישנים של להקת הקאלט האמריקאית, בשיתוף פעולה מלא עם הלהקה עצמה. הפעם היה נראה שדיבו עברו את הגבול מעוד אפיזודה בנקמת היורמים המתמשכת שלהם אל תוך תאוות בצע פשוטה, ישירה ולא מצחיקה.

למרות שהפרויקט הזה עיצבן אותי, אני מודה שדיבו הרוויחו את הזכות לעשות מה שבא להם ביושר. סיפורם מתחיל במאי 1970, כשארבעה סטודנטים נהרגו על ידי שוטרים במהלך התפרעויות בקמפוס של אוניברסיטת קנט סטייט באוהיו במחאה על פלישת ארצות הברית לקמבודיה במסגרת מלחמת וייטנאם. אחד התוצרים הבלתי צפויים של הטראומה האמריקאית הלאומית הזאת, היתה להקה חדשה ומוזרה שהקימה חבורת סטודנטים לאמנות מקנט סטייט.

דיבו התחילו כלהקת ארט-פאנק רדיקלית שפעלה בקצה האוונגרדי של עולם הפופ והופיעה בפסטיבלי מיצג. הרעיון שעמד מאחורי הקונספט היה תיאוריית ה"דבולוציה", ממנה נגזר שם הלהקה. דיבו טענו שבעידן הטכנולוגי האנושות עוברת רגרסיה במקום אבולוציה. בשנות השבעים זה אולי היה רעיון חדשני ללהקת פופ – היום זה כמעט מובן מאליו.

אלבום הבכורה שלהם, “Q: Are We Not Men? A: We Are Devo!”, שיצא ב-78', הוא אחד האלבומים הקלאסיים ביותר של הפוסט-פאנק האמריקאי. עם להיטים כמו "מונגולואיד" ו"ג'וקו הומו", הפכו דיבו במהרה ללהקת קאלט האהובה על אומת הגיקים. והקאבר הרובוטי המעולה שלהם ל "(I Can't Get No Satisfaction)"הפך את שירם של הרולינג סטונס מזעקת החרמנות של מיק ג'אגר לטרוניה על חוסר הסיפוק התמידי של הקיום המודרני.

השילוב הייחודי של דיבו בין גיטרות פאנק, אלקטרוניקה, טקסטים פסיכיים ולוק משוגע, היה ממכר מדי בשביל להישאר בשוליים – הוא שאף להגיע לקהל גדול הרבה יותר. בזכות הקליפ המשעשע ללהיטם הגדול ביותר, ”Whip It”, הפכו דיבו ליקירי הפנומן הטלוויזיוני החדש, MTV, ולסוג מוזר של סופרסטארים.

אלבום האולפן האחרון שלהם, “Smooth Noodle Maps”, יצא ב-1990. מאז החברים התאחדו כמה פעמים, אך בעיקר התעסקו בפרויקטים אחרים. מארק מת'רסבאו הקים, ביחד עם שניים מחבריו לדיבו – אחיו בוב וג'רלד קאסאל – את חברת הפקת המוזיקה המסחרית "מוטאטו מוזיקה", המפיקה מוזיקה לסרטים, סדרות טלוויזיה, פרסומות, משחקי מחשב וכו'. הפסקול המצוין שמת'רסבאו עשה ל"עמוק במים" של ווס אנדרסון, רק העלה את קרנו בעיניי. אבל אז הגיע דיבו 2.0 ובלבל אותי לגמרי.

דיבו יגידו שזה טוב, ושזאת בדיוק המטרה שלהם – לבלבל. כמעט כל מהלך שלהם ניתן להבנה בשתי צורות. מצד אחד, הוא יכול להתפרש כגימיק זול שמטרתו הגדלת רווחים. מצד שני, הוא מצביע על הטמטום הקולוסאלי של החברה המערבית, על הדבולוציה. כנראה שלעולם לא נדע אם צוחקים איתנו או עלינו. אבל זה חלק מהקסם של דיבו.

כמיטב המסורת, את אלבומם החדש, “Something for Everybody”, שיוצא בדיוק 20 שנה לאחר קודמו (וכמעט 30 שנה אחרי הפעם האחרונה שהם הוציאו משהו ראוי), קידמו דיבו בפרודיה פרועה על מחקרי שוק וקבוצות מיקוד. ראשית, הם הפיצו את מחקרי השוק האינטראקטיביים שלהם כסרטונים באתר הרשמי שלהם. אחר כך הפכו משתתפי פאנל בוועידת המוזיקה SXSW באוסטין, טקסס, לחלק מקבוצות המיקוד של דיבו. המטרה היתה כביכול לבחור צבע חדש לכובע המפורסם שלהם, לבחור איזה שירים ייכנסו לאלבום, כיצד יראו התלבושות החדשות של הלהקה, מה יהיה שם האלבום וכו'.

כך, לכאורה, קיבלנו את דיבו החדשים. את הסרבלים הצהובים והכובעים האדומים החליפו סרלבים אפורים וספק מסכה-ספק קסדה באפור תואם. הכובע המדורג הישן, הקרוי Energy Dome, כבר לא מונח על ראשיהם של חברי הלהקה, אך הוא עדיין הסמל המסחרי שלה ומככב על עטיפת האלבום החדש. בהבדל אחד קטן: האדום המיושן הוחלף בכחול מודרני, טרי וחדשני.

וגם מוזיקלית האלבום החדש נשמע טרי וחדשני, במידה. מצד אחד, ניתן לזהות בבירור שמדובר באלבום של דיבו (או לפחות של חקייני דיבו). מצד שני, הוא לא מנסה בכוח לחזור לדיבו של פעם. "Step Up" אמנם מלא בסינתים קראפטוורקים, "Mind Games" בצפצופים של משחקי וידיאו ישנים ו "Later Is Now" בצלילי סינתפופ בסגנון "להיט בראש", אבל גם בקטעים בהם נעשה רטרו לסאונדים האלקטרוניים של סוף הסבנטיז ותחילת האייטיז, המכלול יושב בנחת בתוך הפקה מודרנית.

החדשות הטובות הן שהאלבום התשיעי של דיבו מלא בלהיטים נמרצים, רעננים ומקפיצים, כמו "Fresh" ו"What We Do", שמכריחים את הגוף לקום מהכיסא ולהתחיל להתעוות ולהתפתל. מבחינה מוזיקלית, אין תלונות. זהו אלבום כיפי ורקיד, ובדיוק כמו אלבומיהם הקלאסיים, גם לאלבום החדש של דיבו קשה להקשיב מההתחלה ועד הסוף, אלא אם כן אתם מסוג האנשים שנהנים בשיעורי ספינינג.

הבעיה היא שמבחינה רעיונית אין לדיבו ולו רעיון אחד חדש. הם פשוט משכתבים את כל מה שהם כבר אמרו לפני שלושים שנה, ובסופו של דבר שלל הרפרנסים הטכנולוגיים מרגישים כאילו דיבו קצת יותר מדי משתדלים להיות דיבו.