פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אבד במקור: על "67 שירים" של פול ורלן

      פול ורלן נחשב לאחד מגדולי שירת צרפת, אלא שהתרגום העברי החדש לשיריו הוא כל כך טוב שהוא חושף עד כמה בסופו של דבר מדובר במשורר גרוע

      ראשית עליי להודות: je parle francais un peu, היינו, אני בקושי מבין מילה בצרפתית. אבל בדיוק בגלל זה, יש באפשרותי לכתוב את הרשימה הבאה.

      כמה חביב הוא וכמה נחמד הדיון שמתנהל בימים אלה סביב נושא התרגום. מה לא נאמר עליו כבר. התרגום הוא המעניק חיי נצח ליצירה. התרגום אפשרי. התרגום בלתי-אפשרי. התרגום הוא האפשרות של הבלתי אפשרי. מה שאינו עובר בתרגום הוא השירה עצמה. מה שעובר בתרגום הוא הוא השירה עצמה – וכן הלאה וכן הלאה וכו' ועוד. והנה, משנדמה כי לא נותר עוד מה להוסיף בדבר, וכי עיקר הדיון, מזה זמן רב, מוסיף וחג בעיקר סביב עצמו, קריאה במבחר שירי פול ורלן, שראה אור בימים אלו בהוצאת 'כרמל' בתרגומו של עמינדב דיקמן, הולידה בי את המחשבה הבאה: התרגום ככלי לחשיפת המקור.

      "לצידם של שארל בודלר, ארתור רמבו וסטפן מלארמה, נחשב פול ורלן לאחד מגדולי שירת צרפת במאה ה-19". שורות אלו, שמעטרות את גב הספר הנדון, הינן תמצות מהימן של הדעה הרווחת באשר למעמדו הספרותי ולחשיבותו של ורלן. שוחרי תרבות כאלו ואחרים ירהיבו לציין כי ורלן אף היה מאהבו של רמבו, ומספר יודעי ח"ן אף ידעו לצטט ברהיטות כזאת או אחרת כמה שורות מ"שיר סתיו" הנודע, ואף יוסיפו בחיוך דשן כי מדובר בתרגומו הנפלא של ז'בוטינסקי, כמובן.

      ועם זאת, ספק אם ישנו קורא שירה שלא מצא עצמו שוב ושוב קורא בתדהמה תרגומי שירה חלשים עד להביך או פסוקי שירה תפלים שלכאורה נכתבו בידי משורר ענק כזה או אחר. ובכן, מה יעשה אותו קורא? מן הסתם, יתלה כמובן את האשם במתרגם. ובעוד מתרגם, ובעוד מתרגם, וחוזר חלילה, מבלי לעצור לרגע ולחשוב – הייתכן כי המקור הוא מקור כל רע? האפשר כי בפול ורלן או בשארל בודלר מצויה הבעיה?

      מתרגם יהיר, תרגום מבריק, משורר מביך

      ככל שמתרגמינו משתכללים, והקורפוס התרגומי גדל, כך בכוחנו להשתחרר מן ההערצה הפרובינציאלית העיוורת לשמות הגדולים של העבר. עבודתו הנוקדנית של עמינדב דיקמן, מבכירי המתרגמים של ימינו, מביאה לקורא העברי את המבחר המקיף, המדויק והמבואר ביותר של שירת ורלן שידע עד כה. חמישים עמודי הקדמה, ארבעים עמודי אחרית דבר, קורות חיים, השוואת תרגומים, עברית, אנגלית, גרמנית ואידית. רשימת מקורות, היסטוריוסופיה, סוציולוגיה, קומנטרים ועוד. אלמלא הנימה הארוגנטית משהו שנקט המתרגם, הייתי אומר שתענוג לקרוא את דבריו, אלא שחוויית הקריאה הופכת לנעימה פחות בעטיים של זלזול מתמשך בקורא ("המשלב הלשוני כמעט בכל תרגומי, נחשב גבוה. לאוזני שלי נשמע משלב לשון תרגומי כאן ממוצע למדי, אבל הכל יחסי", עמ' 32), שוויצריות ידענית ואנאלית ("לעת זאת כבר זכרתי את השיר בצרפתית, [מי לא]", עמ' 8, או "אינני דולה את הכרטיסיה שלי כדי לוודא את הפרטים: אני מעדיף להסתמך על התמונה הכללית הנעוצה בזכרוני", עמ' 30), וכן, פניה בגוף הטקסט לאושיות ספרותיות דוגמת דן צלקה ומאיר ויזלטיר, בשמותיהם הפרטיים ויתר חנופות ("דן ביקש תפוחים, אני התאוותי לנקניק הגון", עמ' 5).

      אך אלו הן כמובן זוטות. תרגומו של דיקמן גאוני ולא פחות. כל כך גאוני, עד כי אין כל ספק בליבי כי התוודעתי לשירת ורלן, הכרתי אותה לעומקה, האזנתי לה והתעמתתי עם תובנותיה. כה התקרבתי לורלן, עד שיש ביכולתי לומר במלוא הביטחון: מדובר במשורר חלש להחריד. משורר שהוא לא פעם מביך ובנאלי, ובעיקר - מתבכיין.

      בינוניות המקור זועקת מבעד לתרגום

      בשלב זה אצטט כמה וכמה משורותיו של ורלן, הן בתרגום דיקמן והן בתרגומים אחרים, כדי לנסות ולהדגים, כי גם בשפת המקור, גם בשפות אחרות, גם במאוזן וגם במאונך, תובנת השורות חוצה את השפה, חוצה את החרוז, חוצה הכל. השורות פשוט לא טובות. נקודה.

      מתוך "גשם רך על העיר" (עמ' 81):
      "הבכי מנטף לי בלב / כמטר הדולף על העיר;/ מה טיב הרפיון העצ?ב/ שחדר וירד אל הלב?

      והנה אותן השורות בתרגום משה שרת:
      "רד הגשם על העיר/ כבכי שבליבי/ מהו זה השיממון/ בחדרי ליבי ישכון"

      מתוך "רומנסות בלי מילים", עמ' 83:
      "נפשי נואשה, נואשה. / בעטיה, בעטיה של אישה./ לא מצאתי מזור לכאב, אף-על-פי שנפנה כבר הלב"

      מתוך "השיר הטוב", עמ' 77:
      "אור ירח צח/ בחורשה נוצץ;/ בחיביון הסבך/ בענף כל עץ,/ קול אחד ניקו?ה.../ הו, אהובה"

      מתוך "אושר", עמ' 123:
      "הו, קר לי, בצמרמורת כפור! / וכל בשרי כבר תם לבעור! / גרמי הולכים ונמקים / פצעי הולכים וזועקים"

      מתוך "החרדה", עמ' 65:
      "איני מאמין באלוהים ושולל אנכי ומכחיש/ כל הגות-מחשבה בעולם, והלעג ההוא, הקשיש, / אהבה – אודותיה לעד שיפסיקו לי כבר לנדנד"

      והנה אותן השורות בתרגום חמוטל בר יוסף:
      "אינני מאמין באלוהים לחלוטין, אני כופר / במ?חשבות כלן, אשמח אם לא יזכירו? לי יותר /את האירוניה הבלה ששמה הוא אהבה"

      ואחרון חביב, מתוך שירו הנודע ביותר של ורלן "שיר סתיו", עמ' 69:
      "סופד הסתיו/ בכינוריו/ עד אפס קץ,/ בדווי יגון, דה?ה חדגון,/ ליבי רועץ / נשנק לעת/ שעון יכה/ ואזכר/ בזמן אחר/ ואז אבכה”

      ובתרגום חמוטל בר יוסף:
      "איכה גניחה ממושכה/ של כינורות הסתיו/ באנחות / חותכות לי את הלב/ בחדגוניות כאב/ בלי כוחות/ וכולי חנוק / ומחוויר/ בבוא תיקתוק/ שעון הקיר מכה/ אני נזכר, אני בוכה/ בקול שתוק"

      ובתרגומו הנודע והמצוין של זאב ז'בוטינסקי:
      "בנהי ממרור/ הומה כנור/ טבת פרוע,/ ואל הלב/ חודר כאב/ וגעגוע/ שעון יפעם -/ לבי נדהם,/ פני יחורו/ ובדמעות/ אזכר שמות/ אשר עברו".

      לא מקולל. קלוקל

      יכולתי להוסיף ולהרבות בדוגמאות, אך עיקר כוונתי היא להדגים כי שירת ורלן – האימפרסיוניסטית, הדקדנטית והבנאלית בעיקרה – אינה אובדת בתרגום בשל בחירה בחרוז זה או אחר של המתרגם. התוכן הוא הכשל העיקרי שלה. במקורה זאת שירה ילדותית ומיושנת, צביר פרובוקציות רומנטיות, שקשה להתעלם מרדידותן. אין בשירה זאת כל אתגר זולת הניסיון המלאכותי למצוא בה גדולה כלשהי, בשל איזה רקע היסטורי-תרבותי-התפתחותי כזה או אחר.

      ובעוד עמינדב דיקמן טוען בפתח הדבר כי "הדמות הספרותית (הרומנטית מעיקרה) שברא ורלן (בכל זאת במחיר חיים קשים) חשובה מאין כמוה", אטען אני כי תואר המשורר אינו נקנה במחיר חיים קשים וכי קללתו היחידה של ורלן, ושל חבריו "המקוללים", היא שירתם הקלוקלת.

      פול ורלן , "67 שירים", תרגום: עמינדב דיקמן, 180 עמ' // כרמל