דראג

אבישלום-נצר-קינר, גיבור ספרה החדש של אילנה ברנשטיין סרקרז, כשמו כן הוא - חננה אמיתי. אבישלום הוא ילד חולמני וצנום ששונא לשחק בכדור ואוהב לרחוץ כלים, אין לו חברים, הוא נורא רגיש ומתעלף מכל דבר. יש לו אוסף מפיות והוא נוהג לקום עם שחר כדי לצפות לבדו בזריחה.

אבל סתם חננה לא מספיק כדי למלא ספר, ולשם כך מופיע זיגי, המורה המפוקפק לפסנתר, שמתעלל מינית באבישה הקטן. ולתיבול יש גם מערכת יחסים בעייתית עם האמא הדכאונית.
אך חננה ופדופיל ודיכאון גם הם לא מספיקים כדי למלא ספר, במיוחד ב"מדינה כמו שלנו". לכן נשתל החננה על רקע שנות השבעים הסוערות של מדינת ישראל, עם מלחמת יום הכיפורים, שברון החלום וכל זה.

אבישלום הרגיש, האמן המיוסר, הוא אנטיתזה לאביו ואחיו הצברים הכפריים והחסונים, מגשימי החזון הציוני, החיילים הגיבורים. הם החלום, הוא השבר. אבישלום בדמותו הרגישה חושף את השקר והאלימות מאחורי דמויותיהם המיתולוגיות של הגברים הסובבים אותו.
וואו! - איזו תגלית! "חלמתי שאני ער" (עם עובד), בתעוזה רבה, קם ושוחט פרות קדושות שכבר מזמן נשחטו, הוכשרו, בושלו ונלעסו בקפידה. ואם לא די בכך - הוא גם עושה את זה בצורה לא מוצלחת.

נראה שאחת הסיבות העיקריות לכך נעוצה בעובדה שאילנה ברנשטיין בוחרת כאן, בשונה מספריה הקודמים, לספר מונולוג ארוך מתוך גרונו של גיבור זכר. הבחירה של אשה לדבר מגרונו של גבר (גם אם מדובר בגבר "נשי") היא מעניינת אך פרובלמטית, ונראה שטקסט מודע לעצמו חייב לנמק אותה היטב. היא צריכה לחדש משהו, לתת פרספקטיבה אחרת. במקרה הזה נראה שהבחירה לא מודעת, לא מנומקת ולא מחדשת.

אחרי ארבעה ספרים נשיים, רזים, פוסטמודרניים ולקוניים, עם דמויות משולי החברה כמו נרקומן וספרית נובורישית, מחליטה פתאום ברנשטיין שהיא רוצה להיות דויד גרוסמן או מאיר שלו. היא רוצה לכתוב רומן על ה"ישראליות", כך שספריה ייכללו ברשימת קריאת החובה של משרד החינוך. היא רוצה להיות גבר מלב הקונצנזוס הישראלי. אבל היא לא.

השילוב המלאכותי הזה מביא ליצירה שמדיפה כולה ריח סינתטי, קלישאתי, בלתי אמין ופתטי. ה"רקע ההיסטורי" שמעצב את הרומן נראה כמו טלאים פדגוגיים ומגויסים ששתולים בצורה רופפת בלי לקדם את העלילה. בכלל, הרומן כמעט ולא מתפתח וחוזר על עצמו להחריד בסבב מסכנות אינסופי. אבישלום הילד, הנער והמבוגר הם אותו אדם בדיוק. כל זה לא איפשר ליצור אמפתיה או השתתפות בכאבו של הגיבור - כן, גם כשהמורה לפסנתר מבצע בו את זממו.

בניסיון להרשים, או לכתוב את מה שנראה לה שראוי לכתוב, אילנה ברנשטיין מאבדת את הקול שלה, האישי, האותנטי, את החוויה האמיתית שלה בעולם. יש מספיק גברים חננות רגישים שיכולים לכתוב איך זה לחיות בצל מיתוס הצבר הישראלי. היה מעניין יותר לשמוע, למשל, ספר שמדבר מקולה של אשה שמרגישה שכדי שיקשיבו לה, היא צריכה לדבר בקולו של גבר.