"אני שמחה שבני לא נולד בישראל"

(הקליפ ל-"Not Going Home", מתוך האלבום החדש של פיית'לס, "The Dance". באדיבות הליקון)


לסיסטר בליס תמיד היו חיים כפולים, כמו השמות של חייה: שמה האמיתי הוא איילה בן טובים, ילידת לונדון ("תגיד להם שלא נולדתי בחיפה, זה פשוט לא נכון וכל הזמן שואלים אותי") עם שורשים עמוקים בישראל, ובמקרה היא גם אחת השמות החזקים ביותר בעולם הדאנס. בלונדינית במבטא בריטי עדין שעדיין נותנת כל ערב בראש, בהופעות של פיית'לס או כקלאברית.

אלא שבחיים הכפולים של בן טובים/בליס חלה באחרונה תפנית, עם לידתו של בנה הבכור לפני שלוש שנים. כך, בגיל 39 מוצאת בן טובים את עצמה מעלה את בנה לבמת ענק בפסטיבל בספרד, נותנת לו לשחק קצת עם הקלידים שלה, חוזרת לואן מפוצצת אדרנלין וממשיכה הלאה ללוקיישן הבא, לסט די ג'יי או לעוד פסטיבל, ומתרגלת לסלאש נוסף בשלל השמות שמגדירים אותה: מעכשיו אמרו: איילה בן טובים/סיסטר בליס/מייסדת פיית'לס/אגדת דאנס/אמא.

"הכל השתנה בחיי", היא אומרת בראיון בלעדי לוואלה! תרבות לרגל צאתו של "The Dance", אלבומה החדש של פיית'לס (ייבוא: הליקון), אלבום האולפן הראשון של החבורה מזה ארבע שנים. "עליי לחשוב קודם כל על הבן שלי ולמרות שהעבודה שלי נעשית בשעות די מאוחרות, אני חייבת להיות מאורגנת לפי השעון שלו וזה קשה. הרבה מוזיקאים בוחרים לקחת פסק זמן, אבל אני עושה טורים איתו מאז שהוא בן חצי שנה וכשהוא רוצה לעלות לבמה, אני שמה לו אוזניות והוא פשוט עולה. אני לא חושבת שזו בעיה או משהו – בסך הכל לכולנו יש חיים די עסוקים, לא רק לי".

"תראה, ממילא אורח החיים שלנו לא היה סביב יותר מדי אלכוהול או סמים, כך שאני לא מרגישה שמשהו גדול מדי השתנה וגם אני אישית לא השתניתי יותר מדי. הדבר היחיד שבאמת כואב לי הוא כשאני נמצאת מחוץ לבית לכמה ימים ואני מתגעגעת אליו יותר. מה שכן, אנחנו כבר לא בני 20 שנוסעים בוואן וחושבים על לכבוש את העולם. עכשיו זה הזמן שבו אנחנו רק רוצים ליהנות".

הרצון ליהנות הוא בעיקר מה שמשאיר את פיית'לס ואת המוזיקה שלהם בחיים. התשוקה של ההרכב לפרק את הנוסחה מחדש ולהרכיב אותה שוב דרך הביט הנכון בולטת לכל אורכו של "The Dance". המאבק של פיית'לס - הלהקה שאיגדה את אומת הדאנס תחת אותה קלישאה שחוקה של "אלוהים הוא די ג'יי" - הוא על המורשת של אותה אמירה ובעצם על המורשת שלהם.

לכן, בסופו של דבר, "The Dance" הוא אלבום מוצלח שמתגבר על הקשיים שמציבה מולם רוח הזמן. "זה האלבום הכי אלקטרוני שלנו, לדעתי", אומרת בליס. "בזמן שכולם רצו אלבום להיטים, אנחנו יצרנו אלבום מעריצים, שרצו שנהיה אמיצים וזה מה שנתנו להם. בשנים האחרונות שמענו המון מוזיקה שניסתה להישמע כמו פיית'לס, אבל הרבה ממנה לא היתה טובה מספיק והרגשנו צורך ללכת רחוק כדי שהמעריצים יידעו שאין תחליף לחזון שיצרנו".

"כן ולא. אי אפשר להכחיש שהכל השתנה, לא בהכרח לטובה. עולם דאנס התפוצץ ואז התפרק לז'אנרים שונים ולמרות שכיום יש קבלה מאד גדולה לחומרים חדשים, היו שנים מאד קשות עם מוזיקה לא טובה, כשדי ג'יים עובדים מאד קשה רק כדי להישאר בזיכרון. בגלל האינטרנט, יש אנשים שמורידים את הסט שלך מיד אחרי שאתה מנגן אותו וזה גורם למוזיקה לאבד משהו מהייחוד שלה. לכן כשעשינו את 'The Dance' רצינו שהוא יהיה הדבר המיוחד שלא ייפטרו ממנו אחרי שמיעה אחת".

"בגלל האינטרנט אנשים יכולים להוריד מוזיקה בלי לשלם. איך אתה יכול לחיות מזה? אז אתה עושה את מוזיקה כי אתה אוהב אותה, אבל אתה גם צריך לשלם שכר דירה ולשלם לחברי להקה שבאים להופיע איתך וזה לא קל, גם עבורנו. זו הסיבה, אגב, שקשה להיות רק מוזיקאי מבלי להיות די ג'יי. בנוסף, לא מספיק רק להוציא אלבום, היום גם ענייני הקידום חייבים להיות אינטנסיביים יותר, גם אם זה לא מתאים לכל אחד. לנו היה מזל כי בשנות ה-90 המכירות היו בשמיים והאנשים יצאו לחנויות. עכשיו, אני לא יודעת אפילו איפה מוכרים את האלבומים שלנו. אני אמנם גאה בכל מה שעשינו, אבל אני לא רוצה ליצור מוזיקה שלא רואים אותה וייתכן שזה יהיה המצב בעתיד".

"אני לא אומרת שאין דברים חיוביים שהאינטרנט הביא איתו", ממהרת בליס לאזן. "האינטרנט מעביר דברים מפה לאוזן ואתה לא חייב להיתלות במערכת השיווק הנוקשה של חברות התקליטים. אישית, לא הייתי משנה שום דבר בדרך שבה הלכנו, כי ישנם קשיים עכשיו שלא היו קיימים פעם. הטכנולוגיה אמנם הרבה יותר זולה וכל אחד יכול להיות מפיק, יש דמוקרטיה מדהימה ואם יש לך רעיון מדהים אז אנשים מתקשרים איתך הרבה יותר מהר. מצד שני, אתה פשוט לא מרוויח מזה כסף".

"אני חושבת שזה מדהים, שדווקא הם מראים שהדאנס עדיין חי. בסך הכל, יוצרים אותם אנשים שהיו בני חמש כש-'Insomnia' (סינגל הבכורה של ההרכב מ-1996 - ע.ש) יצא. אנשים כבר אמרו שהדאנס מת והוא ממש לא, הוא פשוט קם מחדש ובזמן שכולם חשבו על הדאנס כמיקשה אחת, הם הבינו שיש בו דברים מאד שונים והיום הם מאוד ורסטיליים. אני חושבת שבכל מקום שבו יש אנשים יצירתיים קורה משהו טוב. עבורי זה הדבר הכי חשוב, כמפיקה, כאמנית וכקלאברית. אתה תמיד תוהה מה יהיה הדבר הבא, האם זה דראם אנ' בייס, גריים או 2 סטפ גאראג. אם הכוחות היצירתיים הולכים לשם, אז שם צריכים להיות".

"בערב טוב? בטח".

האמהות, האינטרנט והשינויים בעולם המוזיקה הפכו את החיים של בליס, כמו גם את אלה של שותפיה ללהקה, רולו ארמסטרונג ומקסי ג'אז, למורכבים ומסובכים. מהרכב שמנסח מניפסט של מיליונים הם הפכו לציידי מצעדים שנמדדים בכל סינגל מחדש. לשינויים האלו היה אפקט בתוך הלהקה, שהתבטא בלא מעט מתחים, עצבים וגם מחשבות על הפסקה, כפי שבליס לא מפחדת לחשוף.

"בהחלט היו לנו את הרגעים הקשים שלנו מסיבות שונות", היא מספרת. "כשאתה מסיים טור של 18 חודשים, אתה רק רוצה לחזור לחיים שלך ולחפש חוויות חדשות. אחרת מה שאתה זוכר מהלהקה הזו זה רק שדות תעופה. אז כרגע, אנחנו מסתדרים באופן פנטסטי כי אנשים נתנו לנו כל כך הרבה אהבה ואנחנו מרגישים צורך להחזיר להם".

"כן, זה נשמע כמו התחלה של בדיחה – יהודיה (אני), קתולי (רולו) ובודהיסט (מקסי) מקימים להקה, מי יהרוג את מי קודם. אז נכון, אנחנו באים ממקומות שונים, אבל אנחנו מחברים בין ההבדלים בינינו כדי ליצור משהו שהוא גדול איתנו. מקסי הרי בוודאי היה רוצה לעשות היפ הופ, אבל המילים שלו מקבלות וייב אחר במוזיקה שלנו. רולו אוהב בכלל ג'אז. אנחנו שונים מבחינה גזעית וחברתית, אבל יש לנו כבוד עצום אחד לשני ומוזיקה היא הדרך להביע את הכבוד הזה.

"אז כן, זו רק להקה וזה רק בידור, אבל עבורנו זה הרבה יותר ולכן אנחנו עושים את זה", מוסיפה בליס. "שיגענו אחד את השני, אבל למה שאנחנו עושים יש ערך פשוט כי אנשים חושבים שיש לו ערך. אנחנו מאוד בלתי צפויים ולכן אנחנו מעניינים אחד את השני, כי אם אתה מסתגר, אתה לא לומד כלום. אתם בישראל יודעים יותר מכל על כמה זה קשה לחיות בסכסוך, לא? אז לא עדיף בשלום?"

כשבליס מזכירה את ישראל, הפיוז נדרך. בשיחת התדרוך שלפני הראיון, ישנה אזהרה מפורשת מחברת התקליטים של פיית'לס שלא לדבר על המצב הפוליטי בישראל בימים שאחרי ההשתלטות על המשט לעזה. בתעשיית המוזיקה כבר מזמזמים זמן רב על האפשרות שפיית'לס תחזור להופעה בישראל חמש שנים אחרי ההופעה המצוינת בחיפה. אולם בימים בהם ישנם יותר ביטולים מבוקינג, קשה לראות את זה באמת קורה.

כשבסופו של דבר שאלתי את בליס, איילה בן טובים כזכור, מתי היא שבה לביקור של חצי מולדת ("תגיד להם שלא נולדתי בישראל, למרות מה שכתוב בויקיפדיה", היא שוב מדגישה), היא לא מפחדת לחשוף אמת שעלולה לכאוב ללא מעט ישראלים: "יש קונפליקט בלהקה לגבי זה, אנחנו מנסים להחליט בדיוק עכשיו אם לעשות את זה", היא אומרת, בלי רבע טון של חוסר נוחות. "לישראל יש בעיה בחדשות הבינלאומיות, עם הממשלה והמצב ואיך שהוא נראה. אני חושבת שלהופיע עכשיו זה חשוב מאי פעם, ואני רוצה שנשוב בקרוב מאד. אנחנו מדברים על זה, אבל עוד לא הגענו החלטה".

"כמו שאתה בטח יודע, יש תנועה של אמנים שקוראת לאמנים אחרים שלא לבוא לישראל", היא מרחיבה ומה שנראה עד עתה כירייה באפלה והודעות מעורפלות של מנהלי אמנים הופך למציאות מרה. "עבורי זה פאקינג משוגע. אני חושבת שאנחנו צריכים לבוא יותר, דווקא עכשיו. אני רוצה להסתכל קדימה ולא רק לנקודת הזמן הנוכחית – אנחנו צריכים לגרום לאנשים להבין שהמצב של להרוג או להיהרג הוא בלתי אפשרי".

באותו רגע, חוזרת בליס לתחילת השיחה, לנושא האמהות שלה, אותו ביקשה לעזוב וכעת אליו היא רוצה לשוב. "אלוהים יודע שאני אמא עכשיו", היא אומרת, "ואני שמחה שבני לא נולד בישראל, אבל זה לא אומר שאני לא רוצה לבוא. זה נושא מאד קשה ומורכב וזו הסיבה שעדיין לא חזרנו. המעריצים שלנו בישראל צריכים לדעת שההופעה האחרונה שלנו בחיפה היתה אחת ההופעות החשובות שעשינו. אנשים היו בטירוף ואני לא אשכח אותה. לכן אני חושבת שאנחנו צריכים להגיע. אבל מה אני אומר? זה פשוט ויכוח מאד גדול בלהקה כרגע ואם אתה רוצה לשכנע את מקסי ורולו, אני אשמח. אני פספסתי בזמן האחרון איחוד משפחתי בישראל ואני אישית מאד מאד מתגעגעת".