גיל הזהב: על הופעותיו של ברישניקוב בישראל

דווקא מתוך הגבולות שהציב הזמן לגופו של מיכאיל ברישניקוב צומחות הענווה, האותנטיות והכריזמה שלו. רק שישוב לישראל לפני הפרישה

תום גולדהנד
יח"צ - חד פעמי

(באדיבות מרכז ברישניקוב לאמנויות)

טוב לדעת (תוכן מקודם)

איסטנבול פתוחה - מרחק שעה מפתרון טבעי וקבוע להתקרחות נשית

חברת איילת גייר
לכתבה המלאה

כמו במקרה של אמנים, גם חיי המדף של רקדן קצרים יחסית – פריחה מהירה ומיד אחריה מגיע שלב הדעיכה כאשר הגוף מתחיל לבגוד. מעטים הרקדנים שמצליחים לעמוד בפגעי הזמן, מעטים עוד יותר הם אותם אמנים שמכירים בזמן כידיד ולא כאויב. נראה שבמקרה של ברישניקוב הזמן אמנם לא עצר מלכת, אבל הם בכל זאת מצליחים ללכת יד ביד זה עם זה, גם אם בקצב קצת יותר איטי.

בגיל 62, ברישניקוב כבר לא מנסה לשחזר את ימיו כרקדן בלט. בניגוד לדון קישוט, הוא אינו נלחם בטחנות הרוח של הזמן ונראה שדווקא בשל כך - הזמן מיטיב עמו. גופו, שכלל וכלל אינו נראה כאילו עברו עליו אותם שישה עשורים, יודע ומכיר את גבולותיו החדשים, גבולות שהיו בעבר הרחוקים ביותר שרקדן בלט יכולה היה לחלום להגיע אליהם.

הדוגמא הטובה ביותר למשחק המודע של ברישניקוב עם עברו המפואר נמצא באחד הקטעים ביצירה השלישית שהוא הציג אמש (שני) במשכן לאמנויות הבמה בהרצליה. בקטע זה, הוא ניצב לבדו על הבמה אך אין מדובר בסולו - הוא רוקד עם דמותו המוקרנת על מסך ענק מאחור. אלא ששם, ברישניקוב הוא נער בן 17, רקדן בלט מקצועי ברמה הגבוהה ביותר, וכך נוצר דואט בין עבר להווה, בין נער לאיש שהם אותו אדם.

אין זה נגמר בכך. התאורה בקטע הזה יוצרת רקדן נוסף – צילו של ברישניקוב. כך, הקהל מקבל למעשה טריו שבו הדמות הגדולה ביותר מבחינה ויזאולית היא דמותו הצעירה של ברישניקוב, מולה בזעיר אנפין רוקד לו הרקדן הבוגר וביניהם מתווך הצל. הצל הזה מסמל גם את צלו של ריקוד הבלט, שרודף את ברישניקוב מאז צעירותו. שכן על אף שבמרבית חייו המקצועיים הוא רקד יצירות מודרניות דווקא, גם כיום בגיל 62 הוא סוחב על גבו את התואר הזה - רקדן הבלט הטוב בעולם.

לא מנסה לשחזר, אך לא מוותר ללא מלחמה. ברישניקוב עם הצל (צילום: יח"צ, פסטיבל הקולנוע ירושלים)

ביצירה זו, שנהגתה על ידי בנג'מין מילפייה ונקראת "כעבור שנים", ברישניקוב מסתכל על עצמו, בוחן את תנועותיו ועל כל פירואט של הנער הצעיר, הוא עונה בתנועה משלו. אל מול יופיין האסתטי של התנועות על המסך, ניצבת הדמות הבוגרת שמוכיחה כי מחול אינו מורכב רק מתנועות ולא משנה כמה מדויקות הן: מחול הוא אמנות של תנועה מודעת, תנועה המכילה את נוכחותו של הרקדן כאמן ואת זו של הכוריאוגרף שיצר אותה. אלא שבשלב מסוים, גם הפער בין ברישניקוב הצעיר לברישניקוב המבוגר מצטמצם אל מול החור השחור: זאת, כאשר הדמות על המרקע ממשיכה בסיבובי הפירואט, ואילו זו על הבמה מתקרבת לעומת זאת אל התאורה והצל הופך לגדול יותר ויותר עד שהוא בולע את שניהם.

קטע זה הוא אחד מתוך ארבע יצירות מחול שהוצגו במופע של ברישניקוב והרקדנית אנה לגונה. כל ארבעת הקטעים נבנו במכוון לרקדנים בוגרים, כשאפשר אף לומר שהם נבנו לרקדנים שעברו, ראו וחוו על בשרם את תהפוכות החיים ואף השלימו איתן. ברישניקוב עצמו התייחס לנקודה זו כשאמר במסיבת עיתונאים כי "אם היו מבצעים את היצירות הללו רקדנים צעירים זה היה נראה מגוחך, הם היו נראים כמו תינוקות על הבמה". ואכן, ניכר כי האותנטיות על הבמה נובעת מהגיל של שני הרקדנים, מהניסיון שנרכש עם השנים. רקדנים צעירים יותר היו אולי מבצעים את התנועות, אך לא מביאים דבר נוסף לתוך הריקוד, שהיה הופך כתוצאה מכך לקליפה ריקה.

אין מקום לתינוקות על הבמה. ברישניקוב הצעיר עם נטליה מקרובה (צילום: AP)

למרות שהמופע נקרא "שלושה קטעי סולו ודואט", אפשר להסתכל עליו כעל ארבע יצירות דואט. בקטע הראשון, "ואלס פנטזיה" מאת הכוריאוגרף אלכסיי רטמנסקי, רוקד ברישניקוב עם הפנטזיה של בת זוגו אותה השאיר מאחור. בקטע שבין מחול לתיאטרון הוא מנשק, משוחח, מבטא כמיהה לעברה רק כדי לגלות שכאשר ייפגש עמה בסופו של דבר הפנטזיה הזו תמיד תישאר גדולה יותר מהמציאות.

הקטע השני נוצר על ידי הכוריאוגרף מץ אק, ובו הרקדנית שממלאת בנוכחותה את הבמה היא אנה לגונה, פרימה בלרינה בעבר ומוזה גם בהווה עבור בעלה שיצר את הכוריאוגרפיה. לא בכדי נקרא קטע זה "סולו לשניים". בקצה אחד של הבמה עומד כיסא בודד ובקצה השני - נעל אחת. לגונה נעה על הבמה בחיפוש אבוד אחר בן הזוג, היא מותחת את צווארה לכל עבר ופוסעת מקצה אחד של הבמה לקצה השני. הד הזיכרון של אותו אהוב מבליח לכמה שניות בדמותו של ברישניקוב ונעלם שוב מאחורי הקלעים, מה שיוצר קטע נוגה ונוגע ביותר.

הבחירה של היצירות, אשר נוצרו על ידי שלושה כוריאוגרפים שונים, והשילוב ביניהן מציגים פנים שונות של הנושא המרכזי – הרקדן כאמן, האדם הבוגר כרקדן והרקדן הבוגר כאדם. שלוש היצירות הראשונות מכינות את הבמה לחלק השני של הערב, בו הפנטזיה, הזיכרון והצל הענק שהעבר מטיל מתחלפים בגוף בשר ודם. בקטע זה הדואט מקבל את מלוא משמעותו כאשר ברישניקוב ולגונה חולקים יחד על הבמה מערכת יחסים עם עבר, הווה ועתיד לוט בערפל. גם ביצירה זו שנוצרה לפני שלוש שנים עבור שניהם על ידי אק, האיכות הפיזית, גבוהה ככל שתהיה, תופסת חשיבות משנית. העיקר כאן הוא הנוכחות הרבה, שנצברה במשך שנים של עבודה וקורנת עתה משני הרקדנים.

מערכת יחסים עם עבר, הווה ועתיד לוט בערפל. ברישניקוב ולגונה (צילום: יח"צ, פסטיבל הקולנוע ירושלים)

בקטע זה, נמצא שטיח לבן על הבמה ועליו שולחן. זוהי קרקע המציאות עבור בני הזוג ואלו הם האביזרים בחדר האינטימי שגם באמצעותם הם מעבירים מסרים אחד לשני. ברישניקוב ולגונה רבים ביחד, רוקדים ביחד ואוהבים ביחד. לעתים, התנועות שלהם משלימות אחת את השנייה, לעתים הם ביוניסונו מושלם. בקטע זה, כמו גם הקטע השני שנוצר על ידי אק, חלק מהתנועות והמחוות הן מחיי היומיום: צעקות, ריב והנפות ידיים המשולבות בתוך תנועה שהיא לירית הרבה יותר.

השולחן והשטיח שנמצאים על הבמה אינם רק אביזרים אלא מסמלים גם את מערכת היחסים בין ברישניקוב ללגונה: לעתים הדברים מטואטאים ומוחבאים מתחת לשטיח, לעתים ישימו זוג הרקדנים את הבעיות על השולחן, ינקו אותו, יעלו עליו עם כל גופם וירקעו עליו ברגליהם. קטע זה מסתיים בשבירת הדואט ומערכת היחסים נקטעת לתוך סוף שאינו ברור, כאשר מתוך הריקוד המשותף בורח ברישניקוב החוצה באחת ומותיר את לגונה עומדת בודדה על הבמה.

כשמסתכלים על ארבע יצירות המחול הללו גם מהבחינה הפיזית בלבד, ברישניקוב ולגונה הם עדיין "כלי נגינה" טובים. הם אמנם לא התעופפו באוויר והכוריאוגרפיה לא היתה מאתגרת במיוחד, אך התנועות שלהם מדויקות והיתרון האדיר שלהם טמון באותה כריזמה, צניעות ונוכחות אדירה שמורגשות מקצה אחד של הבמה ועד הקצה השני. היצירות שנוצרו עבור ברישניקוב ולגונה בערב זה אינן חדשניות או פורצות דרך בתחום המחול, אך זו גם לא היתה המטרה. המטרה, כך זה נראה, היתה להציג את הריקוד הבוגר, להציג את החיים כריקוד גם באותם מקומות שלא תמיד נעים לראות על הבמה.

עדיין כלי נגינה משובחים. ברישניקוב, עם לגונה ברקע (צילום: ענבל מרמרי)

בגיל 62 ולאחר שקטף כל תואר אפשרי, מיכאיל ברישניקוב מצדו לא צריך להוכיח דבר לאף אחד וגם לא לעצמו. הוא אינו מנסה לעשות דברים שאינו מסוגל לבצע כעת ודווקא מתוך כך צומחות אותנטיות, שקט תנועתי ויופי פשוט. בהופעותיהם בישראל הציגו ברישניקוב ואנה לגונה את המהות הפנימית של אמנות המחול ברמה הגבוהה ביותר. כשיודיע ברישניקוב שהוא תולה את הנעליים ועוזב את הבמה, עולם המחול ייאלץ להיפרד מאמן שהריקוד נוכח בכל איבר ונים בגופו. נותר לקוות שהכרזה שכזו תצא רק אחרי ביקור נוסף שלו בישראל.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully