נשיכה סטירה: על "דמדומים 3: ליקוי חמה"

נפתח בווידוי: "דמדומים 2: ירח חדש" היה סרט מטופש עם דיאלוגים פתטיים שמזכירים את "השיר שלנו", מסרים נוצריים ברמה אינטלקטואלית של פשקוויל ממוצע ורמת משחק שלידה מילי אביטל היא מריל סטריפ. ועם כל זאת, היה בו משהו: משולש האהבה הבתולי, שבו חתיך חיוור ועדין מסוג א' (אדוארד הערפד, בגילומו של רוברט פטינסון) נלחם באויבו הנצחי, איש הזאב ג'ייקוב והחתיך מסוג ב', כלומר המסוקס והשרירי ובעל ההשכלה המוסכניקית (ג'ייקוב, בגילומו של טיילר לוטנר) על ליבה של הכוסית השמרנית (קריסטן סטיוארט, בתפקיד בלה), היה בעצם משחק סכום אפס אבל לפחות הוא די דומה לאיך שבני נוער מתנהגים ומדברים.

כי בניגוד לכל מה שראינו בסדרות כמו "בוורלי הילס", "דוסון קריק" ובוודאי "גוסיפ גירל", יש בני נוער שלא מדברים במילים בנות 14 הברות, אלא מתנהגים באופן נטול מודעות עצמית, שמרני מחשבתית ועתיר קלישאות על אהבה ומשמעות. לכן, הצפייה ב"דמדומים", על רקע הפסקול המעולה והעיצוב האמנותי של קרבות הערפדים-אנשי זאב, הפך את "דמדומים 2" למשהו שכדאי להקדיש לו את הזמן והמחשבה. כי גם אם ברור שזה לא באמת סרט טוב, אפשר ללמוד ממנו שבכל מקרה מה שמשנה לבחורה ברמה של בלה זה שככל שתתעלל בה יותר (ואדוארד אכזרי בהרבה מג'ייקוב), ככה היא תהיה שלך. גם זה סוג של מוסר השכל, ואתם יודעים מה – אפילו מוסר השכל עם אחיזה במציאות.

לכן, הציפיות מ"דמדומים 3: ליקוי חמה" היו לאיזושהי התפתחות ברמה האישית של הדמויות, בתקווה שלפחות ספגו את התלאות שעברו עליהם בפרקים הקודמים של העלילה (אדוארד כמעט והתאבד כיוון שחשב שאיבד את בלה, למשל) ויתעלו מעל המסגרת הנוראית שכופה עליהם קהל היעד של הסאגה – טינאייג'ריות שממש לחוצות לראות את החיוך של פטינסון ואת הקוביות בבטן של לוטנר.

עלילת הסרט, המבוססת על ספר של סטפני מאייר כמובן, היתה יכולה להיות דווקא משענת לא רעה לכך: ב"דמדומים 3" עומדת בלה בפני סכנת מוות ממשית בידי צבא ערפדים חדשים שהקימה ויקטוריה, אויבת מושבעת של אדוארד ומשפחתו, שושלת קאלן. הסכנה הזו מאלצת את הערפדים ובני הזאב לשתף פעולה למען הגנתה של הנערה החסודה, ככל הנראה כדי לשמור את סיכוייהם של אדוארד וג'ייקוב להיות הראשונים שישכבו איתה, מתישהו באלף הנוכחי.

בתווך, המאבק בין אדוארד לג'ייקוב רק מחריף על רקע החלטתה של בלה להצטרף למשפחת הערפדים ברגע שיסתיימו לימודיה. מחד, אדוארד מבין שהוא קרוב להגשמת חלומו לחיות עם בלה לנצח אולם במחיר של אובדן אנושיותה, ואילו ג'ייקוב מבין שברגע שבלה תחדל מלהיות בת אנוש, הוא יאבדה לתמיד. נחמד, לא?

אלא ש"דמדומים 3" בוחר להמשיך להיות הקשקוש הדתי שיצדיק ערכים שמרניים כמו שמירת הבתולים עד החתונה והיענות לצו מצפוני מפוקפק על פני כל שיקול הגיוני אחר. במהלך הסרט, לדוגמא, אדוארד משבית את מכוניתה של בלה כדי שלא תבקר את ג'ייקוב, ולאחר מכן אף פולט באכזריות את החלטתם של בלה ושלו להינשא כשג'ייקוב שומע – וזאת רגעים ספורים לפני הקרב המכריע על חייה של בלה.

לכאורה, טיפוס רגיש ואינטליגנטי כמו בלה אמור להבין שאדוארד הוא חתיכת בן זונה אגואיסט, שיחייך עם השיניים שאלוהים נתן לו כדי לפצח אגוזים כמוה ולהסיק משם את המסקנות. במקום, היא רצה לנשק את ג'ייקוב, שמבהיר לה מצדו שידידים יש רק באגד, רק כדי להסביר לו שהיא אוהבת את אדוארד יותר. למה? ככה.

חוסר ההיגיון המחשבתי של גיבורי הסרט מתיישב היטב גם עם כיווני העלילה המופרכים, שמנסים להשתמש בכמה שיותר צילומים של טיילור לוטנר ללא חולצה לעומת כמה שיותר מבטים נוגים של פטינסון. מסדרה שזהו הסרט השלישי בעלילותיה, אפשר היה לצפות לקצת יותר ריספקט לצופיה, גם אם סקרי השוק מוכיחים שאכן, כל קוביה בבטן של לוטנר שווה 100 מיליון דולר בקופות.

בסצנה אחת, למשל, נאלצים אדוארד ובלה לישון ביער בלילה קר ומושלג, כשאדוארד, הקפוא בשל היותו ערפד, נענה לבקשתה של בלה ומזמן את ג'ייקוב, שיספק חום גוף לנערתו הרועדת משל היה אבישג השונמית לדוד המלך. אדוארד, בעל יכולת קריאת המחשבות, זורק לעברו של ג'ייקוב "נסה לשלוט במחשבות שלך". בשלב זה הצופה הסביר מנסה למצוא את התנוחה שבה המבוכה מצד אחד לא תפרק אותו מבפנים ומצד שני תאפשר לו לראות עד כמה באמת קריסטן סטיוארט מושלמת. בסצנה אחרת, ג'ייקוב מסביר לבלה כיצד בשבט שלו, התאהבות מוחלטת משמעה "להטביע חותם" במישהי, כשקשה שלא להתגלגל מצחוק על איך עוד דימוי לא מוצלח של זיון הצליח להשתחל אל תוך הסרט הזה.

"דמדומים" היא סדרה מצליחה כי היא הצליחה לפצח שפה אמריקאית, שמאוחר יותר הצליחה להפוך לבינלאומית ובה התובנה שבני נוער אוהבים את הנשים שלהן שבריריות ואת הגברים חזקים, שבה המוות הוא דבר שקורה לרעים ואילו הטובים נפצעים במקרה הטוב. הסדרה גם זוכה לאישור המבוגרים כיוון ש"דמדומים" מפרידה את בני הנוער מהטכנולוגיה (אפילו SMS אחד אין ב"דמדומים 3", שלא לדבר על מחשב) והחזירה אותם לטבע ולנופים של שמורת הזאבים וכמובן אל חיק ערכי השמרנות שיכולים להתקיים רק בעולם שבו אין סמים וסקס (רוקנרול יש ובשפע, עם הפסקול המצוין כרגיל).

אלא שהתוצאה ההרסנית של הערצת הילדים לאישור המבוגרים היא המונולוג של בלה לקראת סוף הסרט, שבו היא למעשה מכריזה כי תחושת הזרות שלה מחייבת אותה לפרוש מהחיים הנורמליים ולהפוך לערפדה, כלומר להתחתן עם אדוארד, לוותר על מהותה כאדם בשם חופש הבחירה.

עבור אותם מיליארד תועים שמרגישים שונים בחברה אליה גדלו, הבשורה היא שאין פתרון בתוך המציאות הקיימת אלא בטרנספורמציה לעולם שבו אתה למעשה מת וקפוא וכפוף לסט ערכים אחד, כשכל ספק סופו בתלייה. השאלה אם בשביל מסר כזה צריך לצלוח שעתיים שבהן הליבידו של פטינסון כמעט מעיף את המסך מרב רצון לנעוץ בסטיוארט לא רק את שיניו? האמת שלא. עדיף כבר להמליץ לבני הנוער הישראלים להתגייס לצה"ל - גוף לא פחות שמרני, אבל הבחורות בו, כך מספרים, לפחות זורמות.