תקרת זכוכית: ראיון עם ואצלב ציגלר

את מטבע הלשון less is more כולם כבר מכירים. מה שנשכח הוא שהאמן האמריקאי אד ריינהרט טבע אותו כדי לתאר את מהות המינימליזם האמריקאי שפרח בשנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת. הוא גם זה שקבע כי "אמנות מתחילה ברגע שנפתרים מהטבע". מה שריינהרט לא ידע בזמנו זה שבמקביל התפתחה במזרח אירופה תנועה של אמנות מינימליסטית שחבריה גרסו בדיוק את ההיפך. לדידם, מטרתה של אמנות מינימליסטית היא דווקא לפרש ולהסביר את הטבע במובן המצומצם והמדויק ביותר.

אחד מחלוצי אותו זרם, אמן הזכוכית הצ'כי ואצלב ציגלר, כיום בן 81, חושב שההבדל בגישות נבע מכך שהם חיו תחת הצנזורה הקשה של המשטר הקומוניסטי ובנתק תרבותי מוחלט, מה שהותיר להם בעיקר את הטבע כאמצעי לביטוי אמנותי. "מינימליזם, בשבילנו, משמעותו היתה השאיפה לבטא דמיונות מצומצמים ומדויקים של טבע", מספר ציגלר לוואלה! תרבות בראיון שנערך לרגל פתיחת תערוכה מעבודותיו בגלריה ליטבק בתל אביב. "שנים רבות אחרי שהתחלתי לעבוד התגלה לי כי בארצות הברית הם דווקא התרחקו מהטבע, אבל אנחנו חיינו בחברה קומוניסטית וסגורה, היינו מנותקים מהעולם, ועל אחת כמה וכמה מהסצינה האמנותית בארצות הברית, ובניגוד אליהם, התייחסנו לטבע בכל מה שעשינו. כל האמנות שלי עסוקה במיפוי והצגה מחדש של העולם. לנו לא היה חשוב 'ארטיזם' – עשיית אמנות לשם האמנות. אנחנו חיפשנו 'טבעיות'".

"הטבע תמיד היווה בשבילי מקור השראה עיקרי", ממשי ציגלר ומספר באמצעות המתרגם הסימולטני שנשכר עבורו, שכן שנים תחת שלטון קומוניסטי מנעו ממנו להיחשף לשפות אחרות מלבד צ'כית. "זאת מכיוון שאתה צריך לדעת איך לקרוא אותו, ולפעמים אתה יכול לפספס המון. האמנות המינימליסטית שלי עסקה בפירוק הטבע לפורמולה, כמו במתמטיקה; למפות את הטבע ודרך קווי המתאר של אותם מפות שנוצרות ליצור אמנות".

אך ציגלר לא רק ממפה את חללי הטבע אלא גם את חלל התצוגה בו עבודותיו מוצבות. החלל, עבורו, הוא אחד האלמנטים העיקריים בעבודותיו, הנעשות מזכוכית אופטית ומשלבות מים ואור תוך מחשבה מדויקת על הזווית בו הצופה יפגוש אותן, את העבודות הנוספות שיועמדו לצדן וכיצד כל אלו ישפיעו על חווית הצפייה שלו ויגרמו לא להבין מחדש את החלל. כל עבודה היא כמו מסך שנופל ודרכו ניתן לצפות בעולם דרך עיניים אחרות, לעיתים מעוותות.
"אני ממש מנסה להעביר את החוויה של הראיה שלי את הדברים, באופן הפיזי ביותר," הוא מסביר. "החושים שלנו מתעתעים בנו, ואי אפשר לסמוך עליהם. אני מנצל את זה, את האשליה האופטית הזו לטובת העבודות שלי."

את הזכוכית האופטית, עימה הוא עובד כבר משנות ה-40, ציגלר לא גילה במקרה. "העבודה עם זכוכית היתה יתרון גדול", הוא מגלה, "כיוון שתחת המשטר הקומוניסטי זה לא נחשב אמצעי לביטוי אמנותי אז נהניתי מסבלנות המשטר ואף מעבר לזה. כיוון שהמשטר לא ראה בזה אמנות, הם אפילו דחפו את התחום כדי להוכיח לעולם שהם פתוחים לתרבות. שלחו אותי ועוד אמנים שעבדו עם זכוכית לתחרויות ותערוכות בינלאומיות ברחבי העולם – מה שלא עשו עבור ציירים או פסלים שעבדו עם חומרים מוצקים כמו ברונזה ואבן. המשטר הקומוניסטי תמך בכל מה שנראה להם שימושי, ולא כלי ביטוי שיכול לעורר מחשבות רדיקליות".

"יחד עם זאת, הם גם דאגו להזכיר לנו שהם בודקים כל מה שאנחנו עושים", מוסיף ציגלר. "כשהוזמנתי להציג בבריסל הכנתי בשביל התערוכה עבודות קעורות עם דמויות של נשים חרוטות עליהן ושרה בממשלה שישבה בוועדה שאישרה את הנסיעה שלי אמרה שזה מעליב את המין הנשי ואסרה עליי להציג אותם".

אך עצם העובדה שהזכוכית היא זו שאפשרה לציגלר להיות אמן תחת המשטר הדיקטטורי אינה הסיבה היחידה שהוא עובד עימה. "מתחילת דרכי השתמשתי בזכוכית. עבדתי עם צורות בסיסיות, גיאומטריות. זכוכית זה חומר ייחודי כי אפשר לעבוד לא רק עם פני השטח שלה, כמו כשקורה עם קנבס או אבן, אלא להשתמש בפנים שלה וברבדים העמוקים שלה שמשפיעים אחד על השני באופן משמעותי. המשחק הזה בין חלל, אור וזכוכית מייצר מבט שונה על המציאות. מעבר לזה, זכוכית היא הדבר היחיד שמסוגל לכלוא בתוכו את כל העולם ועדיין להותיר אותו בחוץ, והיא מטבעה מציעה איזשהו דיווח על העולם. לי באופן אישי יש חיבה מיוחדת לזכוכית כי היא מסוגלת לפרק את האור".

אך למרות שם התערוכה "גן התבונה", המזכיר את העיסוק הרציונאלי של המינימליזם בפירוק וצמצום לצורות בסיסיות, ציגלר גם מציג מספר עבודות שאינן משתייכות במבט ראשון אל הקו הכללי של גוף העבודות שלו שקשור בעיקר לצורות ולמגבלות הפיזיות של גושי הזכוכית במצבם הטהור ולא לרעיון מארגן. למשל, העבודה "סולם יעקב", הבנויה מפריזמות של זכוכית התלויות על חבלים מהתקרה שדרכן מוקרן האור על הקיר לידם. או, לחילופין, "מגן דוד", שכשמה כן היא, בולטות בשונותן. "זה נכון שרוב העבודות שלי מתייחסות לטבע, ויותר למחקר מדעי, אבל שתי העבודות האלו התאימו לקונטקסט הכללי של התערוכה, מה גם שאני תמיד יוצר עבודות במיוחד עבור החלל והמקום בו הן מוצגות", הוא מסביר.

בניגוד לציפיות, מאז שנפל המשטר הקומוניסטי בצ'כוסלובקיה העבודה של ציגלר ידעה מעט מאוד שינויים. "אני מרגיש שהדבר העיקרי שהשתנה בעבודות שלי זה האמצעים שעומדים לרשותי והעובדה שאני יכול להעיז יותר וליצור דברים מסובכים יותר. אבל לא הכל נובע מנפילת מסך הברזל," הוא מודה ואף מגלה כי תחת המשטר הקומוניסטי היו יתרונות שהעולם הקפיטליסטי אינו מספק, כמו למשל הקצאת אחוזים בודדים בכל תקציב בנייה לאמנות שתוצג במבנה. "היום זה כבר לא המקרה. היום כל אמן הוא עצמאי ועומד ברשות עצמו, לטוב ולרע. מעבר לזה, הרבה יותר קל לאמנות להצליח היום: פשוט שואפים להלם, וכל מי שמצליח לעורר הלם עובר למרכז הבמה".

יחד עם זאת, ציגלר מסכים עם הרעיון כי אמנים תמיד גרמו להלם מסוים "אבל בדרכים יותר עדינות, שלא כולם הבינו, וזה נועד לעורר מחשבה", הוא מדגיש. "ההלם הזה נבע מאי נכונות אנושית למה שהם ראו בתערוכה, ביצירה. הייתי מזכיר את מלביץ' (האמן הרוסי קזימיר מלביץ' שנודע כאחד ממבשרי המינימליזם, בעיקר בזכות ציורו "White on White" – ד.ז.) שעבד במצב של בידוד מוחלט. הוא לקח משטח לבן והעמיד אותו על משטח לבן ואנשים שראו את זה היו בהלם שהוא חשב על זה, שהוא חווה את זה. זה מעורר השראה בעיניי. אך אני" – הוא מצחקק לעצמו בעודו מדבר בצכ'ית והמתרגם מחייך, מסתכל עליו, ולאחר הרהור מזורז אם לתרגם את הבדיחה על חשבונו של ציגלר או לא, אומר – "בשביל לעבוד עם זכוכית לא צריך כישרון. הרי כולם מאמינים לאשליות".