אינטימיות היא רגע של נס: שבריר אחד בין שני גופים, שרוב הזמן נאבקים על האינדיבידואליות והנפרדות שלהם, שבו אין מרחק ביניהם והם אחד; רגע מסומן, יחידי בזמן ובמרחב, שבו שני אנשים חווים את המציאות באופן זהה ושנדירותו רק מתחזקת על רקע הבדידות האנושית הכללית. הספר "כאן בקצה העולם אנחנו לומדים לרקוד" של לויד ג'ונס הוא ספר שעוסק באינטימיות ובמרחב היומיומי המתאכזר אליה ומחבל בה, עם כל חוסר ההגינות והאקראיות שבו.
הנה ציטוט לדוגמא:
"רק ריקוד אחד," הכריח אותה להבטיח.
"פעם אחת זה בסדר," אמרה. היא ידעה שריקוד אחד יכול להימשך הרבה-הרבה זמן.
(עמ' 81)
ג'ונס, הסופר הניו זילנדי המוכר לקהל הישראלי מספרו היפהפה "מיסטר פיפ", מתמחה בספרות מאופקת שמטפלת בדרמות הגדולות של החיים בכלים קטנים ומעודנים. ב"כאן בקצה העולם אנחנו לומדים לרקוד" הוא עוסק באהבות מוחמצות. העלילה מתרחשת בכפר ניו זילנדי בזמן מלחמת העולם הראשונה, בו נפגשים פול שמידט, מכוון פסנתרים נודד ואיש העולם הגדול, ולואיז, בת המקום היתומה. המלחמה המתחוללת ברקע מצליחה להתסיס אפילו את תושבי הכפר השקט בדרך כלל, ושמידט, שנחשד בגרמניות בגלל שם משפחתו, נאלץ לברוח ולהתחבא. לואיז, התלושה בלאו הכי מקשרי משפחה ולויאליות פוליטית, בורחת יחד עימו והשניים מתחבאים במערה מבודדת עד יעבור זעמם של התושבים.
באותה מערת מסתור (אותה הם חולקים עם שני סרבני גיוס מהכפר), שמידט מלמד את לואיז את הריקוד החושני ביותר בעולם הטנגו, ומאותו רגע הם נקשרים בתשוקה לריקוד וזה לזה. שנים לאחר מכן, נפגשים בוולינגטון שבניו זילנד רוזה, נכדתו הארגנטינאית של שמידט ובעלת מסעדה דרום אמריקאית, וליונל, שוטף כלים הצעיר ממנה ב-15 שנה. בסימטריה מופלאה, רוזה מלמדת את ליונל לרקוד טנגו ומגוללת בפניו את סיפור האהבה של לואיז וסבה.
לרקוד עם אפורים
"כאן בקצה העולם אנחנו לומדים לרקוד" משתמש בקונטקסט החושני של הטנגו כדי לקיים איזור מפורז בו החוקיות הרגילה של האפשרי והבלתי אפשרי מתמסמסת, לפחות לזמן הריקוד עצמו. בכל יתר הזמן, לא מתעלם ג'ונס מן האפרוריות וחוסר הצדק שבחיים עצמם ונותן לשני חלקי המציאות השונים הללו לקיים ריקוד משל עצמם: להתקרב ולהתרחק, לדרוך זה לזה על קצות האצבעות, ולפלרטט עם האפשרות לאושר.
בידיו של סופר מיומן פחות, המפגשים הדרמטיים של לואיז ושמידט ורוזה וליונל, והקווים הנמתחים ביניהם, היו עלולים להיות שמאלציים ולסבול מריבוי צירופי מקרים מופלאים שמעכירים את האמון השברירי בין סופר לקוראיו. למרבה המזל, ג'ונס נמנע ממלכודות של "במקרה הכינותי מראש" ומשליפות ארנבים מכובעים, ובכך מצליח לספר סיפור שיש בו גם קסם וגם מבט מפוכח, גם רגעי אהבה וחסד כמעט בלתי אפשריים וגם מידה בריאה של כנות ומציאותיות.
למרות ש"כאן בקצה העולם אנחנו לומדים לרקוד" הוא ספר מורכב פחות מספרו האחרון "מיסטר פיפ" והרבדים שבו פחות חובקי כל, עדיין מדובר בספר מתוק ומריר, שהזהירות הצנועה של ג'ונס שומרת עליו מדביקות. במילים אחרות, מדובר בפרטנר לא רע לרקוד איתו.