וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

גל עברי רוטט: על אלבומיהם של סיון שביט, הונאת האמרגן והברירה הטבעית

עינב שיף

2.7.2010 / 15:30

סיון שביט ממשיכה להיות יחידה במינה, שלמה בר והברירה הטבעית לא משתנים והונאת האמרגן של קוב מבריקים עם אהוד בנאי בדאבסטפ. עינב שיף ציון 2010

נשקי עד שיכאב

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
טוב שהיא עוד כאן. עטיפת האלבום "בניינים נמסים" של סיון שביט/מערכת וואלה!, צילום מסך

קשה למצוא מישהו שמכיר את סיון שביט ושאינו יודע שהיא נשואה למפיק המוזיקלי הקבוע שלה אמיר צורף. ובכל זאת, הזוגיות האמנותית בין השניים נראית נכונה וטבעית כאילו לא ברור מה קדם למה – החתונה או העבודה המשותפת. גם באלבומה החדש של שביט, "בניינים נמסים", ההבנה העיוורת של כל אחד מהם את צרכי השני יוצרת כמה מרגעי הקסם שרק שביט יודעת לייצר במוזיקה הישראלית: קול מוזיקלי וטקסטואלי סמיך ורגיש, שמהדהד עוד יותר על רקע האווירה הדוקרנית שבה ישראל מתנהלת בימים אלו, קול שיש בו רוך אימהי גם לאנשים שאין להם ילדים והבניינים של העיר מאיימים לא רק להתמוסס אלא לקרוס להם לתוך הראש.

צורף, המפיק האפור הגשום הזה, ממשיך במה שהוא עושה טוב מכולם – להפיק מרגליות מהצד העדין של הסאונד הרדיוהדי שבין "אוקיי קומפיוטר" ל-"Kid A" וגם להיות המשענת היחידה שמסוגלת להכיל את מה ששביט יודעת להציע. הוא עושה זאת גם כאם, יחד עם עזרתו של עובד אפרת – שקשה לומר שאיזשהו סאונד מאפיין שלו מהפקות אחרות עליהן הוא חתום מותיר כאן רושם.

אמנם "בניינים נמסים" נעדר את רגעי השיא של שביט בשני אלבומיה הקודמים, מ"ורדינון" דרך "נשקי אותי" ועד "וניל" (השיר, לא האלבום) ו"את מי את משקה דמעות". זאת משום ש"פחד גבהים" ו"הנה מגיע העצב" הם לא שירים שמשנים חיים, הם רק יותר טובים מרוב מה שמתנגן ברדיו אמצע הדרך של ישראל. אלא שלזכותה של שביט ייאמר שהיא הבינה שהחומרים שברשותה מספיקים לה ל-29 דקות שבהן היא רק מכריזה שהיא עוד כאן ושלמרות שאין לה הרבה חומר להציע, הוא מספיק כדי להגיד שטוב ששביט וצורף עוד כאן וחשוב מכך – כאן ביחד.

*סיון שביט, "בניינים נמסים" (הוצאה עצמית, הפצה: היי פידלטי)

הזמן שלנו עבר, שלו רק מתחיל

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
פרויקט מבריק ומלא שאר רוח. עטיפת האי.פי של הונאת האמרגן/מערכת וואלה!, צילום מסך

איש לא היה מאמין שיום אחד נידרש לשאלה "אהוד בנאי – עובד בדאבסטפ?". מצד שני, במשך שנים קשה היה להאמין שבישראל יפעל בעקביות אמן כמו קוב, ששמו האמיתי הוא עורך דין יעקב לישצ'ינסקי. אלא שמה שחשוב באמת אצל קוב הוא לא התואר במשפטים אלא העובדה שאין לו אלוהים. באי.פי החדש של הונאת האמרגן, הפרויקט שלו עם הדי.ג'ייז Bizzy Bee & Debser, די ג'יי Yada Yada, טל טרייביש ואלידע רמון, קוב מתגבר על החיסרון הכי גדול של האינדי הישראלי והוא חוסר היכולת שלו לשלב בין מוזיקה עכשווית לבין נגיעה בכאב והאבסורד של החיים בישראל.

מאז ומתמיד, נראה שהבחירה בקרב יוצרים ישראלים שלא נעצרו ב"חתונה לבנה" של שלום חנוך היא לדלג מעל התהליכים החשוכים שהופכים את ישראל לעולם שלישי ולדמיין שהם סופרגראס. כמו בשני אלבומי הסולו המעולים של קוב שקדמו לאי.פי הזה ("הזמן מזיע" ו"סיום מפואר בלחיצת כפתור", מהאלבומים החשובים של חמש השנים האחרונות בישראל), הונאת האמרגן צוללים עמוק לג'ורה של הישראליות כשהם לבושים בחליפות הנוצצות של חלוצי דאבסטפ נוסח ג'וקר, מרטין ו-2562. הם שקועים בדקדנס התל אביבי ("קוראים לזה תרבות"), בצביעות הלאומית ("ציון במשבר") ובאטימות הפוליטית ("כבול בגאווה", כולל סימפול נהדר לנאום מוטיבציה של ביבי) ולא שוכחים גם להפנים את ההשלכות האישיות שיש לתהליכים הקבוצתיים האלו: "היום אני אדם אחר/קר/שבור/לא מאמין" שר קוב ב"למה עזבת?", שעובדת היותו שיר אישי באי.פי פוליטי לחלוטין משתלבת היטב בגלל המעטפת המוזיקלית המשותפת – כשאפל במדינה, אפל גם בלב.

אבל רגע השיא של האי.פי לא נכתב על ידי קוב, שתמיד היה כותב מצטיין. העיבוד ל"זמנך עבר" המיתולוגי של בנאי והפליטים מלהיט הרדיו המוכר לקטע דאבסטפ למהדרין (תוך ציטוט מרגש של ליין הגיטרה המוביל בשיר) הוא בדיוק התהליך שעבר על המוזיקה הישראלית מאז ימי אהוד בנאי והפליטים ועד 2010: מרגע גדול של שחרור וגאווה שאולי טומן בחובו תור זהב אמיתי, לעולם קטן, דחוס ומנוון שבו אמנים מבריקים כמו קוב פועלים בשקט וביצירתיות כדי להגיד שהזמן שלנו כאן עבר – ולא יחזור.

*הונאת האמרגן (הוצאה והפצה עצמית)

יש ברירה טבעית, אין אבולוציה

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
המנות לא משתנות, הטעם נשאר מצוין. עטיפת "בסוד תפילת ערער" של שלמה בר והברירה הטבעית/מערכת וואלה!, צילום מסך

שלמה בר והברירה הטבעית הם כמו מסעדה שמגישה את אותן שלוש מנות במשך שנים, אך עדיין קשה שלא לחזור אליהן מדי פעם ולהתרשם מהעומק והצבע שיש במה שהיה אמור להפוך מזמן למיושן אך נותר טרי באורח שהוא לא פחות מפלא. "בסוד תפילת ערער", האלבום החדש של בר והלהקה, לא מנסה לחדש דבר במורשת מוזיקת העולם של הברירה הטבעית (גם טביעות האצבע הלכאורה חדשניות באלבום לא מרשימות במיוחד – אולי כדאי לבר לנסות דאבסטפ), אך בחלקים הטובים ביותר שלו הוא מצליח להסעיר. הקאבר ל"הלילה" מתכתב יפה עם הווקאליות המרעננת שארז הלוי הכניס לפופ הישראלי בשנות ה-80, ו"דברים שרציתי לומר" ו"סליחות" הם קאברים יותר מראויים לקלאסיקות שממילא בעייתי לנסות ולהתמודד עמן.

אבל עם כל הכבוד לשירים של פוליקר ורביץ, בר שומר את רגע השיא של הברירה הטבעית 2010 לשיר מקורי: כבר בהשמעה הראשונית של "גברת ריטה", שיר המחאה של בר ואשתו, יעל אופנבך, על תרבות הריטלין, התגובות האמוציונאליות אליו הוכיחו שהם פגעו בנקודה רגישה במציאות הישראלית. הביצוע הפראי של בר מוסיף אש וגופרית לנושא הטעון והתוצאה היא אחד השירים הטובים ביותר של הברירה הטבעית ב-30 שנות הקריירה שלה וסיבה מצוינת עבורה להמשיך ולהגיש את אותו התפריט.

*שלמה בר והברירה הטבעית, "בסוד תפילת ערער" (הוצאה עצמית, הפצה: הד ארצי)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully