פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בית הסחי

      כולם יודעים שהתוצרת העיקרית של הקיץ הישראלי היא זיעה, אבל לוואלה! תרבות יש דברים אחרים מלבד החום שגורמים לבלוטות שלה לעבוד: מעוז זהבי דרך בני ציפר ועד המונדיאל

      תשוקה

      עוז זהבי (אביב חופי)
      ניאו ערס. עוז זהבי (צילום: אביב חופי)

      מי שגורם לנו לזיעה לוהטת מהסוג המתוק מכולם הוא הניאו-ערס. הסנונית הזיפית הראשונה שבישרה את אגלי הזיעה על מחשופנו הסמוק היה ככל הנראה סמי הורי הזכור לטוב מ"פלורנטין" ובעקבותיו אסי כהן ב"אהבה זה כואב". אבל אלה שני אגלי זיעה שחלפו מזמן מתחת לגשר, והיום יש לנו נציגים חדשים, עדכניים ורותחים לא פחות, לסוגה העילית הזו: אלירז (במלעיל, תודה. אשכנזים חיווריינים יש לנו מספיק) שדה, ועוז (האיש והסיקס-פאק) זהבי.

      הניאו-ערס עדיין מתהדר בגופיית סבא מוכתמת בכמויות שוות של אפטרשייב 'ברוט' וגריז, אלא שעכשיו הוא כבר הספיק לעבור במכון ולעשות לייזר לשערות החזה. הוא אוהב את אמא, את הקב"ה ואת גולני, אבל יש לו גם מספיק מקום בלב עבורך ואחרי שתעשו את זה הוא ישאל איך זה היה בשבילך ויתעקש שתירדמו בכפיות. אותנו זה מדליק.

      עצבים

      אולפן המונדיאל של רשת (יח"צ , מרתה פניסי)
      ברוכים הבאים לגיהנום. אולפן המונדיאל של רשת (צילום: יח"צ)

      במשך שנים מתנהל דיון סוער בשאלה מה חסר לכדורגל הישראלי כדי להגיע לרמות הגבוהות. יש הטוענים כי הבעיה טמונה בשריר הקצר של הכדורגלן המקומי לעומת זה של מקבילו הבינלאומי; אחרים מצביעים על מיעוט שעות החינוך הגופני בבתי הספר; חלק גורסים כי המתקנים ברמה נמוכה; ויש שפשוט מפטירים באגביות "אבי לוזון", "איל ברקוביץ'" או "אופירה אסייג" ולא מרגישים צורך לספק הסברים נוספים.

      גם אם בכל התשובות הללו יש מן האמת, חושף המונדיאל הנוכחי את הסיבה האמיתית למצוקתו המתמשכת של הענף: העדר צניעות. היית מצפה משחקניה, מאמניה ועיתונאיה של מדינה שיכולותיה בענף כל כך ירודות, להצטייד לקראת הטורניר במחברת עבה ובעפרונות מחודדים, ולשתות בצמא את האינפורמציה החיונית שהגדולות בנבחרות העולם יכולות לספק לה. תחת זאת, מהרגע שנפתחו המשחקים בדרום אפריקה, נשמע בתקשורת הישראלית, המשודרת, המודפסת והמקוונת, רעש צורם פי כמה מזה של הוובוזלות: השופטים מחורבנים, אנגליה מגוחכת, הכדור מעפאן, מרצ'לו ליפי (אלוף העולם היוצא, להזכירכם) ליצן, ויסנטה דל בוסקה (מחזיק גביע הצ'מפיונס ליג עם ריאל) תוקע את ספרד, מסי לא פוגע, האפריקאיות נחשלות ונכשלות, פיפ"א מושחתת, בלאטר עלוב, המשחקים דרדלה - או בקיצור, כל מה שאבי רצון ושגיא כהן אומרים. ישראל אמנם אינה משתתפת במונדיאל בפועל, אך נדמה כי מבחינתם של עיתונאיה היא מנהלת אותו.

      כל עוד לא ייסגר הפער הבלתי נסבל הזה, בין המציאות הספורטיבית העלובה בישראל לבין היהירות האינפנטילית של העוסקים בענף, כל אדם סביר חייב לעשות מאמץ לצפות בטורניר ממדינה אחרת, שפויה יותר. ברזיל 2014, הנה אנחנו באים (כצופים, כמובן: הנבחרת תישאר בבית).

      מאמץ

      מיה דגן (אביב חופי)
      ממליגה, וזו לא מחמאה. מיה דגן (צילום: אביב חופי)

      מי שגורמת לנו לרצות לתקוע את הראש בפריזר ולחכות שזה יעבור זו מיה דגן. מי שהתחילה כסייד קיק החמודה של נינט ב"השיר שלנו" והיתה נסבלת במינונים קטנים, החליטה לפתע שזה פשוט לא מספיק. מאז היא מפלבלת, מצטעקת, מעפעפת ועושה הכל מהכל – כל עוד אפשר להטות אותו בבניין התפעל – ובכמויות לא אנושיות.

      ב"פעם הייתי", סרטו החדש של אבי נשר והפרויקט האחרון שהניג'ס בבלונד הפציעה בו, היא מעלה מופע אימים של מאמץ יתר מתובל במבטא רומני סמיך שהיה גורם לננסי ברנדס להישמע כמו סאלח שבתי. לכן, מכאן אנחנו שולחים אליה תחינתנו הכנה – מתוקה, את כמו רוטב דגים על דאמפלינג: יותר מדי זה כבר לא מריח טוב. אנא תקני את מד המציאות וחזרי להתנהג כאדם סביר, ואז נשמח לקבל אותך בחזרה בזרועות פתוחות.

      מבוכה

      אבי קושניר (אביב חופי)
      זהו זה. הגיע הזמן לתלות את הנעליים. אבי קושניר (צילום: אביב חופי)

      ידוע כי הזיעה המגרדת מכולן היא זו שנגרמת כתוצאה ממבוכה. כאן נכנס אבי קושניר, הגרסה הישראלית של ביל קוסבי מינוס פריצת תקרת הזכוכית השחורה. הוא משולהב ללא פרופורציה, צרוד כאילו חזר לפני שעה ממחנה קיץ של הצופים שם צווח "כיפאק היי" עד שגרונו נסדק, ובעיקר מביך עד אימה. מדובר באיש שיסכים להנחות אפילו את טקס ברווז הנחושת להכתרת בלוף השנה, יזייף שאגות צחוק מבדיחות מילואימניקים של גברי לוי ב"רוקדים עם כוכבים" ותמורת מחיאות כפיים – גם יפרגן בקפיצת ראש אל תוך בריכה ריקה.

      אבל זה כנראה מה שגברים בגילו שהם לא מוטי קירשנבאום עושים: מפלרטטים באופן מעיק עם הילה נחשון ושלל רקדניות עירומות למחצה ב"רוקדים עם כוכבים", עושים פרסומות לביטוח שמשתדלות מדי ומתרסקות, מספרים בדיחות נשים נגד גברים – כל המנהגים שמאפיינים את ז'אנר הגברים-בגיל-העמידה שקורצים אל הראי ומאמינים שהם רואים שם בן תשחורת צעיר ושובבי. בקיצור, מדובר באיש שגורם לנו להרגיש הכי מאה שערים, כזה שאפשר להסתכל עליו רק דרך החריץ בין אצבעות של היד שמכסה את עיניים.

      חרדה

      אילוסטרציה (בוצ'צ'ו , אביב חופי)
      זה קורה במשפחות הכי טובות. משפחת גפן- קרת (צילום: אביב חופי)

      לא מדובר בעוד סיפור קצר סוריאליסטי מבית מדרשו של אתגר קרת, אלא בתהליך מעורר צמרמורת המתרחש מתחת לאפינו דקה אחר דקה, יום אחר יום. מבלי שנשים לב, הופכים בני משפחת גפן- קרת יותר ויותר דומים זה לזה.

      לא מדובר בתהליך חד כיווני (וטבעי יש לציין) שבמהלכו שירה ואביב הופכים להיות דומים לאביהם, אלא במהלך דו כיווני שבו יהונתן אמנם מזדקן אולם בו בזמן – ובניגוד לכל חוקי הטבע המוכרים – הופך בעצמו לבן דמותם של ילדיו. אלא מה שבאמת מטריד ומצמרר כאן זה התהליך שעובר אתגר קרת. בעלה של שירה ככל הידוע לציבור אינו מחזיק בקשרי דם ישירים למשפחה, אולם אט אט הופך למין פסיפס המורכב מדיוקנותיהם של שירה, אביב ויהונתן יחדיו. רעד קל, עור ברווז, מישהו אמר ששיבוט מלאכותי זה עניין למדע בדיוני?

      קריז

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      דור שלם מחפש כיוון. הג'וינט הנכסף (אילוסטרציה: Shutterstock)

      36 מעלות בצל, אנשים נעשים אלימים, הלחות עושה שמות, ובני האדם בוחרים להחזיק במוט העליון של האוטובוס בלי דאודורנט או סיבה נראית לעין. אין פלא שאנחנו עצבניים והדבר היחיד שיכול להתמודד עם הצלוליטיס שבולט לנשים שבינינו תחת המכנסונים והשיער שהולך ומקליש לגברים שבינינו על הפדחת הוא ג'וינט בריא בסוף היום. אלא שחשיש וקוץ בו – ישראל מתייבשת.

      זיעת הקריז גורמת לנו להזיל ריר כשאיזה היפי מזדקן מגלגל לידינו את הדראם שלו ולצאת לחפש קרפדות דרום אמריקאיות שאפשר ללקק כדי להשקיט את הדו?דא. כבר שמענו על מהבולים שעישנו משחת נעליים, קטורת ואפילו פלסטלינה שמכרו להם בתור סוליית חשיש לגיטימית. במצבנו, אנחנו נסתפק בגרם של גראס במאה חמישים זוזים, מלא זרעים וחול, שבילה יומיים לצד שק האשכים של בדואי.

      סאונה

      אייקון וואלה! NEWS רקע שחור (מערכת וואלה! NEWS)

      ההדיוטות ודאי חושבים שהעורך המסור של מוסף "תרבות וספרות" של הארץ רואה עצמו כמשב הרוח הצונן שיקל על עומס החום בסאונה שכתובתה ישראל פינת יולי-אוגוסט. אלא שאל להם לטעות – חובב החמאמים המושבע, המדווח לנו בשקידה ממסעותיו אל בירות הזיעה של העולם, ובראשן איסטנבול וקהיר, לא כאן כדי לקרר אתכם. לא, לא, על אף החזות הצוננות וניחוחות האירופה, האיש כאן כדי לגרום לכם להזיע, ומי כמוהו יודע שכף מים יהירים המותזים על גחלים לוהטים של ים תיכון הם המתכון הבטוח להעלאת הטמפרטורה – לא להורדתה. הרי איש קסום זה משתמש בכל ידיעותיו הסאונולוגיות כדי לזרז את בלוטות הזיעה שלכם ולהרחיב את נקבוביות עורכם - והכל תחת אצטלה של נספח תרבות מלא הוד, הדר ונימוסי שולחן.

      התבאסתם ממותו של הסופר ז'וזה סאראמאגו? הוא יתגאה בכך שלא קרא ולו אחד מספריו, שכן בן תרבות קורא רק סופרים שלא נותרה ולו פיסת בשר אחת על השלד שמאופסן בקבר שלהם. ישבתם בבית קפה? הוא ינזוף בכם על בטלנותכם שאין לה אח ורע עם האופן המכובד שבו בני התרבות בברלין יושבים – סליחה, שוקדים – בבתי הקפה שלהם. חשבתם ש"ואלס עם באשיר" סרט טוב? הוא יאבחן בקרבכם את מחלת הברבריות, שהרי מן המפורסמות הוא שבן תרבות אינו מתרשם מסרט על מלחמה במקום שעדיין לא יודעים לעשות בו קומדיה רומנטית הגונה.

      במילים אחרות, במאבקו הנואש לקבע את דיוקנו תחת הערך "תרבות" במילון אבן שושן, יעשה העורך הקפדן והבלוגר החרוץ כל דבר שיוכל כדי לגרום לכם להרגיש רע עם עצמכם (ועל הדרך להרגיש טוב עם עצמו). ואתם בכלל צריכים להודות לו. הרי רק כך תפרישו את כל הרעלים שפשו בתודעה שלכם, רק כך תוכלו להפוך ביום מן הימים לבני ציפרים בעצמם, רק כך תהיו לאנשי תרבות שיודעים להעריך סאונה טובה.

      כותבים: אודי הירש, אריאל קריל, אייל דץ, לילך וולך