וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

בטעם מר: על "מר טלוויזיה", הסרט על חיים יבין

עינב שיף

1.7.2010 / 8:00

איך יוצא חיים יבין ב"מר טלוויזיה", הסרט התיעודי אודותיו? גם לאומן מתנשא וגם אביר חופש הביטוי. מסובך? אתם עוד תתגעגעו לאנשים כמוהו

ישנם הרבה רגעים בסרט "מר טלוויזיה", סרט המסע התיעודי על חיים יבין ששודר אמש (רביעי) בערוץ הראשון, שהופכים אותו מסרט דוקומנטרי מבולבל ולא קוהרנטי, שמדלג בין נושאים ותקופות ללא היגיון, למסמך פוליטי מטלטל. רגע אחד כזה הוא ההאשמה שמטיח העיתונאי גדעון לוי ביבין לפיה הוא נציג "המרכז של המרכז", דמות ראי של מפלגת העבודה שהעלימה את הכיבוש והשתיקה את הביקורתיות. ברגע אחר העיתונאית-מתנחלת יפעת ארליך מטיחה ביבין בדמעות שסרטו התיעודי המרשים, "ארץ המתנחלים", איפשר את ההינתקות - עד כדי כך. וברגע נוסף שואל את יבין חברו הוותיק העיתונאי רפיק חלבי, "היהודי הזה מבאקו (בירת אזרבייג'אן – ע.ש), קרוב אליך יותר ממני?" ונענה בתשובה ששוברת לחלבי את הלב.

הרגעים האלו משרטטים את חיים יבין העיתונאי וגם איש המשפחה, כפי שמעידים בני משפחתו ברגעים המעטים מדי שלהם בסרט, כאיש שהוא קודם כל פרקליט השטן של הדעה המנוגדת לזו שניצבת מולו: מול המתנחל ואיש הימין הוא לעולם יעמיד משנה שמאלנית שעשויה להיחשב קיצונית; מול הערבי-ישראלי הוא יחזור לשורשים הציוניים שינק מאביו שנמלט מגרמניה הנאצית ובכך, למעשה, הגדיר את זהותו; מול הביקורת על היותו עיתונאי לא אובייקטיבי הוא יציין את השנים הרבות בהן הגיש את "מבט" ללא בדל של חשיפת רגש (מלבד הרמת גבה היסטורית, שהצליחה לעצבן את ראש הממשלה דאז, מנחם בגין); ומול ההאשמות כי פשע כלפי מצפונו בכך שלא חשף את דעותיו, יספר כי התעקש על כתבות מהשטחים וראיונות עם בכירי אש"ף על אפם וחמתם של הפוליטיקאים וקברניטי רשות השידור.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
שמאלני לימין, ימני לשמאלנים. יבין בסדרה "בארץ המתנחלים"/מערכת וואלה!, צילום מסך

למרות הסתירות האלו, הכישרון העצום והחד-פעמי של יבין היה יכולתו לייצר אמפתיה ממה שנראה כמו ניסיון לרצות את כולם. כמעט עד סופו, מצליח "מר טלוויזיה" לגרום לצופה להאמין שאפשר להחזיק את החבל משתי קצותיו, דרך ההסברים המשכנעים של יבין בקולו הסמכותי ומבטו האנושי וכמובן דרך המרואיינים. גם כשאלה מתווכחים עמו הם כמעט תמיד חבריו, ולמעשה מנהלים ויכוח אותנטי כמו שטרות של מונופול. דווקא דרך עיניהם של כמה מאנשי התקשורת הבכירים והמודעים לעצמם ביותר בהיסטוריה של העיתונות בישראל, אפשר להבין כיצד יבין היה לקונצנזוס של העם ולדוברה הרשמי של מדיניות ה"אם זה לא שודר אצלנו – זה לא קרה", כפי שהעיד מוטי קירשנבאום.

אלא שכאן, דווקא יוצר הסרט ערן טורבינר, תחקירן של יבין בסרטיו הדוקומנטריים ומי שנראה גם כחבר ומעריץ, מצליח לנפץ ולו בסיכה את תדמית הטלית ששניים אוחזין בה וטוענים כל אחד שיבין הוא כולו שלהם. בסצנה אחת, הוא אומר בקריינות כי "אם את רבין עצרו הכדורים, הרי את מר טלוויזיה שלנו עצרו הרבה מאד שנים החיבוק החם של הקונצנזוס והכיבודים", האשמה שנותרת בלא מענה אלא בויז'ואל מטקס קבלת פרס ישראל.

ברגע נוסף, אחרי שיבין עבר לערוץ 2 לאפיזודה כושלת בשידורי קשת, טורבינר מאשים את יבין בכך שלא שאל את המיליארדר טד אריסון ז"ל בראיון נדיר אף לא שאלה קשה אחת. אבל את ההאשמה הקשה מכל שמר טורבינר לסוף, בו הוא מנסה להבין במשפט אחד, מיהו חיים יבין ומגלה "אירופי ללא תקנה", שאינו יודע דבר על התרבות הערבית (מוזיקה, ספרות, קולנוע, תיאטרון) ושמצהיר שהוא חי בלי סימני שאלה. "סימני שאלה יש רק בדרך לסינמטק תל אביב", הוא אומר בחיוך של 100 אחוז רייטינג.

sheen-shitof

עוד בוואלה!

הטיפול שמאריך את חייהם של חולי סרטן ריאה

בשיתוף העמותה הישראלית לסרטן ריאה
אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
סימני שאלה יש רק בדרך לסינמטק. יבין בסרט "מר טלוויזיה"/מערכת וואלה!, צילום מסך

מבחינתי, מביך לבקר את עבודתו העיתונאית של חתן פרס ישראל, האיש החתום על סרטים דוקומנטריים מופתיים כמו "גחלת לוחשת" ו"הנבחרים". עוד יותר מטומטם לבחון את עמידותו הפוליטית בעידן שהיה בו ערוץ יחיד, 120 פוליטיקאים שמנסים לרכוב עליו ומנכ"לי רשות שידור כמו טומי לפיד, שרצו טלוויזיה יהודית וציונית בזמן שהאדמה בוערת. בתנאים כאלו – כל מה שעשה יבין עבור חשיפתם של קולות אחרים בשיח הציבורי המצומצם בישראל של השנים ההן זכה לשבח הראוי לו.

אבל בצל האמירה המסיימת את הסרט, "מר טלוויזיה" ובמיוחד סופו הם רקוויאם לדור מבוגר שיבין, למרות חסרונותיו, הוא נציגו המוצלח ביותר. זהו דור שכיום מעמדו מתכרסם כי זה מה שהזמן עושה; כי האינטרנט - זה שפירק את מהדורות החדשות בטלוויזיה וכלל לא אוזכר בסרט (פשוט לא ייאמן שדילגו על ההמצאה הפעוטה הזו) - הוא הכר שבו השיח הציבורי מתנהל עכשיו; וכי בדור הנוכחי אין מגישי חדשות שעושים סרטים על הנעשה בשטחים אלא על השמנת ילדות ופוריות אימהות ובמהדורה המרכזית של שמונה שואלים את דובר צה"ל אם הוא מרוצה.

לכן התובנה המסיימת הנוגעת לזהותו של יבין, זו שלכאורה הופכת אותו מאדם נאור ללאומן מתנשא, רק מעצימה את הישגיו העיתונאיים. מחר (בעוד שלוש שנים), כשחופש הביטוי בישראל ייעלם עם הצטמצמותו של השיח הציבור לכדי כדור מפונצ'ר, עוד נתגעגע לאירופים חסרי תקנה כמו יבין ולסרטים כמו "מר טלוויזיה" שנעשו עליהם.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully