עזר כנגדו: על "אמא ואבא, יש לי משהו לספר לכם"

"אמא ואבא, יש לי משהו לספר לכם" היה יכול להיות דיון עקרוני בסוגיה שכמעט לא נדונה – התמודדות הורים עם ההומואיות של ילדיהם – אלמלא היה המנחה, אסי עזר, מתעקש להתעסק כל הזמן בעצמו

לירוי שופן
04/07/2010

"כמה שיותר אנשים, כמה שיותר חוויה רגשית, כמה שיותר בום בבטן ויצירת מרחב לתהליך של היציאה מהארון של ההורים", ענה הבמאי יאיר קדר מעל דפי השבועון טיים אאוט תל אביב לשאלה לאיזו תגובה הוא מצפה מהקהל לאחר הצפייה בסרטו "אמא ואבא, יש לי משהו לספר לכם". לאור ההיצע, הציפייה הזו נדמית לא רק הגיונית אלא הולמת. על הנייר, כל החומרים המתאימים ביותר להשגתו של אותו אפקט גרנדיוזי נכחו בסרט ללא יוצא מן הכלל – החל בנרטיב הראשי שהוא סיפור ההתמודדות של אסי עזר עם הוריו ועד ההתמודדות שלהם עצמם, לאחר יציאתו מהארון, כאשר סביבו משתברים סיפורים אחרים החולקים את חוויתם הדומה-שונה.

שמו של הסרט הקצר, ששודר בפריים טיים של ערב יום שישי בערוץ 2, עלול להטעות. נקודת ההתחלה היא לא ברגע הגילוי, קרי היציאה מהארון, אלא דווקא לאחריה. היצירה מדמה מעין טיפול אותו עובר עזר בעזרתה של איריס שש-כוכבי, מנחה של קבוצת תהיל"ה (קבוצת תמיכה להורים של הומואים ולסביות), דרכו הוא משחזר את תגובתו ותגובת הוריו ומנסה להתמודד עם כל הפערים שנותרו עדיין פתוחים לאחר שהתוודעו אל נטייתו המינית. על ידי שאלות נוקבות לכאורה, שצפות בין עזר לשש-כוכבי, הסרט מתחלק לפרקים קטנים – כמו "האם ההורים ידעו", "איך אבא הגיב", "היום שאחרי" או "מה יגידו השכנים" – המקדמים לא רק את ציר הזמן ואת השלבים בסיפור היציאה אלא גם את התובנות המתבקשות. תובנות, שאמורות לגרום לעזר להבין את נקודת מבטם של הוריו, ולאפשר לו להפוך את הסרט למעין מסע חזרה הביתה.

טוב לדעת (מקודם)

בי-קיור לייזר - האם זה באמת עוזר להעלים כאבים?

מוגש מטעם בי קיור לייזר
סרט עם יומרה להפוך מסיפור פרטי לדיון עקרוני. מתוך "אמא ואבא יש לי משהו לספר לכם"(צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)

אבל מי הולך בקטנות? הסרט, מסתבר, מבקש לעשות יותר, הרבה יותר. כפי שרמז לכך גם הבמאי, בציטוט שהובא לעיל, לסרט יש יומרה להפוך מסיפור פרטי לדיון עקרוני. לא בחוויה סוליסטית של הומו סלב אלא בחוויה גורפת שהיא מנת חלקם של הומואים רבים ואולי בעיקר הוריהם. זו הסיבה, שמלבד סיפורו האישי של עזר, המהווה בעצם את הציר המרכזי המארגן את חומרי הסרט, משולבים גם עדויות, מונולוגים ודיאלוגים של אנשים אחרים.

כך, עזר תר את הארץ כדי לפגוש אנשים מכל קצה חברתי אפשרי על מנת להרכיב פסיפס אנושי. בין היתר הוא מגלה אמא דתייה המקבלת את בנה, משפחה שדחתה את בתה? הלסבית או נער שנפצע בפיגוע בבר נוער, כשלאחריו אמר לו אביו כמה חבל שלא נהרג. ועדיין, כל אלה הם המעט המוקצן. העיקר, אגב, שמור לקבוצה אחרת. מתוקף הנחת החובה הגורסת שאנשים בלתי מוכרים רחוקים מלעניין את קהל הצופים של הפריים טיים, הסרט מעבה את הרטוריקה שלו באמצעות קולותיהם של סלבריטאים מוכרים, וסיפור היציאה הזה הופך ונרקם לקולקטיבי: החל מאביעד קיסוס, דרך מיקי בוגנים ורונה קינן ועד גל אוחובסקי.

ההומוסקסואליות שלהם כבר מיצתה את עצמה. גל אוחובסקי ומיקי בוגנים בהקרנת הבכורה של הסרט(צילום: אביב חופי)

בתחילה הסרט מצליח לעורר את העניין הבסיסי המתבקש: יצר החטטנות הפורנוגרפי עושה את שלו. יותר מזה – הסרט שואף לתת מקום לזווית הראייה של ההורים, נושא שביחס לסיפורי יציאה מהארון לא טופל באופן ראוי. אולם, אותה סקרנות הולכת ומתמסמסת במהירות. ראשית, אותם סלבריטאים מתבררים כפיתיון המונים. העיסוק התקשורתי האובססיבי במיניות של כל אחד מהם כבר מיצה את עצמו והוא חסר ערך לסיפור הכללי. שנית, מבנה הסרט, המושפע כאמור מהתהליך אותו עובר עזר עם מנחת תהיל"ה, מנתב את הסיפורים האחרים בדיוק לאותו נרטיב, מחלק אותם לאותן נקודות מעבר והכרה, בניסיון בלתי נדלה למצוא מכנה משותף. התוצאה היא חתירה בלתי פוסקת להארה, שאמורה להיות משותפת לרוב המקרים, כי יציאת הילד מהארון כופה על הוריו כניסה לארון.

אבל כל אלו הם תסמינים של דבר גדול בהרבה, שאפילו כמות הקולות הגדולה של הורים וילדים אינה מצליחה להסוות אותו. שאיפותיו של הסרט להפוך לעקרוני, ולומר דבר על העולם, מתבררות כשאיפות אגוצנטריות מאוד, ולכן הוא מחטיא את האפשרות להיות דוקומנטרי ראוי.

אסי עזר, מתוקף היות הסרט "הסרט שלו", מתפקד כאן כדמות המודעת באופן מוחלט לעצמה ולבמה שלה, והוא מנצל זאת כדי לסחוב את מירב תשומת הלב על חשבון מרואייניו. כך, הסרט עמוס מניירות של עיסוק אובססיבי ב"אני" של עזר, שבאמתלה של סיפור אישי, כל מטרתן להפוך אותו למקדם תהליך שינוי חברתי-פסיכולוגי ולנכס לו נקודות זכות בתרבות הפופולרית.

הסרט עמוס מניירות של עיסוק אובססיבי ב"אני" של עזר. מתוך "אמא ואבא יש לי משהו לספר לכם"(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

עזר עומד כאן כמנחה משתתף, שאולי לא מצליח להשתחרר מהתפקיד המזוהה איתו מתוך כוונה ברורה להעצים את האפקט הרגשי. הוא מחבק שוב ושוב דמויות בסרט (החל משני אבות ועד אותו נער שנפצע בפיגוע. אפילו הסצנה בה הוא מחבק את אביו בחיוך מעושה נראית מתוסרטת), מתגרה בשאלות או נכנס בצהלות לבית עם השאלה "אז מי זה ההומו פה?", שלא רק מביכה את הסובבים אלא גם חסרת פואנטה.

גם כשנדמה שעזר נותן לאנשים לדבר, הוא בדרך כלל מתעקש איתם כדי להוכיח דבר מה שאינו דורש הוכחה – רק כדי להצביע כי הפסיכולוגיה של הסרט היא פסיכולוגיה בלתי נמנעת. הנקודות המעניינות ביותר בסרט, שלא רק מעוררות עניין בוער אלא בעיקר חמלה נוגעת לב, הן הרגע בו ההורים מתחילים לומר דבר משמעותי. אך עזר רוצה תשובות מוחלטות, בדרך ההכרחית לאותו סיכום בלתי נמנע; הוא לא מעוניין בשברי רגשות. הדבר מומחש היטב כאשר הוא מתווכח עם אחד האבות לגבי השאלה האם הוא מקבל את בנו ב-100% או רק ב-90%. שאלה, שרק נדמית עקרונית ובפועל סותמת את פיו של האב, משום שמערכת יחסים –הסרט היה צריך להבין זאת מזמן – רחוקה מלהיות מכומתת.

כמה כבר אפשר להתלהב מספר הדרכה? עזר והוריו, מתוך "אמא ואבא יש לי משהו לספר לכם"(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

הסרט עשוי באופן שקל מאוד לצרוך אותו, ומכיל גם כמה נקודות שיא כמו וידוי האם הדתייה כי הדבר שמשמח אותה זה שמישהו אוהב את בנה. אי אפשר להטיל ספק בחשיבות הנושא והוא ראוי לבמה המכובדת שניתנה לו. אבל כדוקומנטרי, בעיקר חסרה לו עריכה מבריקה של חומרי מציאות 'שאינם נשלטים'. הסרט שוב ושוב מחפש נקודות קיצון רגשיות ודואג להפיק אותן אחת אחרי השנייה בסדר שאמור לחקות תהליך של הארה. אבל כאשר כל כך הרבה מהן מתפרסות על פני חמישים דקות בסך הכל, התוצאה אינה אמינה, מתקשה לומר דבר משמעותי על יחסים כל כך מורכבים ולמעשה בוחרת באופציה הקלה – אישור מחודש של ערכים. הפסיפס האנושי, שהיה יכול לשפוך אור על מורכבותו העדינה של הנושא, ערוך כספר הדרכה דידקטי שעליו מתנוסס בגאון שמו של אסי עזר (כפי שהוא עצמו הודה בראיון שקיים לפני שידורו). וספרי הדרכה, מסתבר, מכילים תמיד קתרזיס שקרי.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully