דת, כמו פוליטיקה, היא נושא מורכב שקשה להעביר מוזיקלית. מוזיקאי שבוחר לעסוק בעולם נפיץ וקוטבי ורוצה לגעת במה שנמצא מעבר לפשוט והבנאלי חייב לשאת על הכתפיים שלו נטל שליח, שלא לומר סבלנות שכמעט משתווה לזו שדורש התור להחלפת הטלפון הסלולרי ביום שישי. דיוויד יוג'ין אדוארדס, מנהיג Woven Hand שהופיעו אמש (שבת) במועדון הבארבי בתל אביב, הוא שליח בכל איבר מתפקד שלו. הוא ממוקד וחד בתוך החזון האמנותי שלו, שמחבר בין המהפכה החילונית לגמרי של ה-Pאנק והפוסט-Pאנק לבין אמונה דתית יוקדת שכמעט בלתי אפשרי לעמוד בעוצמות שלה, בוודאי בהופעה חיה.
לרוב הוא עוצם עיניים מתחת לכובע הבוקרים, לפעמים מגלגל אותן השמיימה ודופק על הגיטרה שלו שורות כמו "כל המילים שלנו מתחרזות עם אשמה הערב" ("Tin Finger") או קורע נשמות עם שירים כמו ""Dirty Blue, "Off The Cuff" ו-"His Rest". בערב הזה אדוארדס הוא אמנם רק השליח, אבל עדיין אתה רוצה להרוג אותו. מרוב אהבה, כמובן.
אל תפספס
וובן האנד הם בעיקר אדוארדס הכריזמטי להפליא, אבל לא רק: למרות שאפשר לדמיין את אדוארדס מעניק את אותו טיפול מסור לשירים בפורמט אקוסטי שיותאם לכמות הקהל הלא גדולה שלו בישראל, וובן האנד הגיעו בהרכב מלא: בסיסט, קלידן שהוא גם נגן כלי הקשה ומתופף שלצד אדוארדס (בגיטרות חשמליות מתחלפות) הוא הברומטר של אנרגיית השירים של הלהקה. שכן, במהלך ההופעה, אדוארדס מתקשר בעיקר איתו, עם המתופף, וביחד הם מחליטים אם גם בשיר הבא מישהו יחשוב על הטבלה כדבר הראשון שהוא צריך לעשות בבוקר שלמחרת.
הכוח שהלהקה המצוינת הזו נותנת לאדוארדס מזכיר בדיוק את מה שהיה חסר במופע של מארק לאנגן בישראל לפני כחודש. לאנגן, שבקריירת הסולו שלו משיק לא מעט לאדוארדס של ימי וובן האנד, נשמע חסר כשהופיע כזמר מבצע בלבד לצד גיטריסט יחיד. לכל טקסט כביר של וובן האנד, לעומת זאת, שעסק במאמינים ובספקנים, באהבות נכזבות ובגאולה, הצטרף צליל מהדהד וחם של להקה שכמו אדוארדס, מבינה את השליחות שלה.
אל תפספס
יש באמונה ובשליחות של אדוארדס משהו שיכול למנוע מהקהל להיכנס איתו לתוך הסערה הנפשית בה הוא נמצא. גם אחרי שנים של האזנה לאלבומים השונים שהוציא, קשה להתרגל לדם ואש שהוא יורק במהלך ההופעה: הקצב שלו משתנה משיר לשיר, העוצמה שבה הוא ניגש לשני המיקרופונים המונחים מולו כמעט משתקת ואם אתה עוד לא יודע איפה לאלוהים יש נקודות חן כפי שנראה שאדוארדס יודע, לא בטוח שאפשר להבין למה הוא צועק ככה. בנוסף, וובן האנד של האלבומים האחרונים היא להקה הרבה יותר מופשטת וסוערת, כך שלרגעים קשה לעלות על המרכבה שלה ולדהור מבלי להבין לאן. ככה זה עם פנאטים: אי אפשר לדבר איתם.
אך ברגע שאדוארדס פוגש שוב את המדריך שלקח אותו ביד, איאן קרטיס, הפאזל מתחבר מחדש והשליחות מקבלת משנה תוקף: וובן האנד מבצעים את "Heart & Soul" ברגישות ונחישות של אנשים שאם היו בונים מחר בית כנסת, הם היו מקדישים את הפרוכת לג'וי דוויז'ן. בקאבר המושלם הזה היה ברור שלאדוארדס יש לו לב ונשמה, ושאחת מהן תישרף. זה רגע נדיר, שבו הרוקר המאמין האחרון פוגש שוב את האמן שהמציא את הגותיקה האפוקליפטית ושניהם מצליחים להסכים על דבר אחד: אנחנו בדרך למטה, ומהר.
אלא שלמתבונן מהצד כבר קשה להבחין: מי כאן הנוצרי האדוק? מי סיים את חייו לפני שהתחיל אותם? זה בכלל קאבר? אז למה אדוארדס עושה אותו כל כך טוב ומדויק? כי שניהם מגיעים מהצד שמאמין שמוזיקה יכולה לגרום למאזיניה לשנות את חייהם במקרה הטוב או לסיים אותם במקרה הרע. כי כמו שאדוארדס אמר בעצמו בראיון לחתום מעלה, יש כמה דרכים להתמודד עם פסימיזם וייסורים, ובכל מקרה אי אפשר להתעלם מהם. אדוארדס נכנס למשרפה הזו ויוצא ממנה כדי לספר.
אל תפספס
כמו בסוף ההופעה של האדיטורז בתל אביב לפני כחודש, גם השיר הראשון שהושמע במערכת בסוף ההופעה מצליח להגיד עליה דבר מה, כשהפעם היה זה "Use Somebody" של הקינגז אוף ליאון מאלבומם האחרון. כמו ההרכב האמריקאי של משפחת פולוויל, גם אדוארדס הוא נצר למשפחה אדוקה דתית שגילה בשלב מוקדם בחייו את הקשר בין הפרפורמנס של כומר רב השפעה למגיה שיש ברוקנרול.
מצחיק לדמיין את אדוארדס מתמרן קצת את יכולותיו המוזיקליות כדי להוציא אותו רוקנרול אמוציונלי ואינטנסיבי אבל בטעם המוני יותר כמו זה של הקינגז אוף ליאון, שכיום הם אחת הלהקות הגדולות והיקרות בעולם. אלא שמשפחת פולוויל משתמשים בחשמל שינקו מהעולם הדתי כדי להגשים את עצמם ואילו אדוארדס הוא השליח שבא להגיד שעוד 40 יום ונינוה, כלומר תל אביב, מתהפכת. לכן, רוב הסיכויים שכולנו נגיע לגיהינום יחד עם הקינגז אוף ליאון, אבל רק מי שהיה בהופעה של וובן האנד יוכל להגיד שניסו להזהיר אותו ועוד באופן כל כך מרגש.