הסוגייה שהעלו להקת הקלאש Should I stay or should I go now? היא כזו שמהדהדת, או לפחות אמורה להדהד, אצל כל מי שהצליח במשהו בחייו. נשמע טריוויאלי לבקש מאנשים לפרוש בשיא; בפועל, רוב בני האדם מתקשים לאתר את השיא בעודו מתרחש ומקווים בצדק שיוכלו להתעלות מעליו. ולמרבה הצער, מה שקורה כאשר מתעקשים להמשיך גם כאשר סיפור ההצלחה הסתיים, הוא שמקלקלים את הזיכרון המתוק.
מהבחינה הזו, יוצרי קולנוע (כמו גם טלוויזיה) הם כמו רוב בני האדם, אבל כיוון שעיסוקם הוא בייצור פנטזיות, הם ילדותיים יותר וגחמניים יותר מה שמשבש לא פעם את מדד הביקורת העצמית. כך קיבלנו שלל המשכונים לסרטים, שפשוט לא היו אמורים לקרות והעולם היה מקום טוב יותר בלעדיהם: "מטריקס 3", "בחזרה לעתיד 3", וכל מה שהגיע אחרי הטרילוגיה הראשונה והמופלאה של "מלחמת הכוכבים".
"שרק לנצח", שהגיע אל האקרנים תוך שילוב בלתי נמנע של טכנולוגיית תלת מימד, הוא הסרט הרביעי בסדרה שהיה כדאי להפסיק לאחר הסרט השני. לא שמדובר באירוע שהוא זוועה לעיניים וילדים בהחלט ייהנו מהסיפור הלגיטימי, אלא שהקסם הרענן והחצוף שהיה בסרט הראשון, שהצליח לחדור גם ללב המבוגרים, פשוט כבר לא קורה כאן.
הסרט נפתח במשבר אמצע החיים שחווה העוג הירוק: הוא נשוי באושר, אב לשלושה טרולים קטנים וחמודים, והעבר שלו כיצור מפחיד הדוחה את סביבתו הוא רק סיפור תיירותי חסר שיניים. היומיום שלו הופך להיות רשימת מטלות החוזרות על עצמן: להאכיל, לחתל, לחכות לגרעפס, להתכרבל עם האישה, ולומר "גם אני אוהב אותך" כמנטרה. בקיצור שרק איבד את המוג'ו שלו.
לתוך הסדק שנפער בחומה הבצורה של הבורגנות המצויירת הזו נדחק עוץ לי גוץ לי דמות חדשה ומרושעת-לייט בצורת שדון המציע עסקאות לוציפריות. עוץ לי גוץ לי מציע לשרק לחזור ולהיות ליום אחד העוג הדוחה והמפחיד שהיה, חופשי מאישה, ילדים ומטלות הבית. בתמורה ליום הזה, מבקש ממנו השדון יום אקראי אחד מחייו שכבר חווה. שרק כמובן מסכים בשמחה ונוחת לעולם מקביל ומסויט שבו עוץ לי גוץ לי הוא רודן הממלכה, כל העוגים נרדפים, פיונה כלל אינה מזהה אותו וחברו הטוב "חמור" מבועת ממנו. אחרי שמתגלה הסעיף שיכול לבטל את החוזה השטני והוא כמובן נשיקה מאהבת אמת יוצא שרק במסע להשיב אליו את פיונה ולבטל את הקללה.
סיפור המסגרת על אובדן המשמעות אמור לקרוץ למבוגרים אך לא ממוצה מספיק ולמעשה זוכה לטיפול שמרני וחסר מעוף. הסוף הטוב שבו מבייתים את חיית הפרא שהיא הגבר, והעובדה שהכל אמור להיפתר אם הוא רק ילמד להעריך את חייו כפי שהם, מבלי לייצר שום שינוי משמעותי, יהיו מאכזבים לכל צופה מבוגר בר דעת. אבל יותר מתמיד, "שרק לנצח" מחזיר את המבוגרים להיות רק המלווים שנועדו להחזיק לזאטוט את הפופקורן והקולה.
אין ספק שילדים ייהנו מהבדיחות הלא מזיקות, מהמתח העדין שבעלילה ומהסוף שכל כולו טוב, אפילו הדמות המרושעת היא פחות אפלה ממה שהתרגלנו אליו בסרטי הילדים הקודרים-משהו של השנים האחרונות. מהבחינה הזו, מדובר בסרט קיץ נטול אשמה או חרדות, שאליו אפשר לקחת את הילדים בלב שקט בלי להתמודד עם שאלות אקזיסטנציאליסטיות העולות בעקבותיו.
ועם כל זאת, בהתחשב בנקודת הפתיחה האלגנטית והאינטליגנטית של הסרט הראשון, שהצליח לפנות לכל הקהלים מבלי להזניח אף אחד, אי אפשר להימלט מהתחושה ש"שרק לנצח" נוצר בעיקר כדי שיהיה אפשר למכור צעצועים למק'דונלדס. ואין הוכחה טובה יותר מזו לפשטנות שבה יוצרי הסרט מתמודדים עם משבר אמצע החיים של גיבורו: גם להם, מסתבר, היה קשה לפרוש בשיא, גם הם מכרו את נשמתם לשטן, רק שהם ככל הנראה לא ימצאו אהבת אמת שתסיר מהם את הקללה.