פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פרק ראשון: "ארוחת הערב"

      מה עושים הורים שיודעים שילדיהם מתעללים בחפים מפשע. זו השאלה שעמה מתמודד הרמן קוך בספרו המצמרר ”ארוחת הערב”

      יצאנו לאכול ב??מסעדה. לא אציין איזו מסעדה, כי אם אעשה זאת אני מניח שבפעם הבאה היא תהיה מלאה מפה לפה באורחים שבאו לבדוק אם אנחנו אוכלים שם שוב. ס?ר?ג' הזמין לנו את השולחן. כמו תמיד. זו אחת מאותן מסעדות שחובה להזמין בהן שולחן שלושה חודשים מראש - או שישה או שמונה, אבל מי סופר. אני עצמי לא מעוניין לדעת היכן אסעד בעוד שלושה חודשים בערב זה או אחר, אבל יש אנשים שזה כלל לא מפריע להם כנראה. אם בעוד כמה מאות שנים ירצו ההיסטוריונים לדעת עד להיכן הגיע הטמטום של בני האדם בתחילת המאה העשרים ואחת, כל שיהיה עליהם לעשות הוא להציץ במחשבים של מה שמכונה היום מסעדות יוקרה. שם, ידוע לי במקרה, שמורים כל הנתונים. אם בפעם הקודמת המתין מר ל' שלושה חודשים לשולחן פנוי ליד החלון, כעת הוא מוכן לחכות גם חמישה חודשים לשולחן ליד דלת השירותים. זה מה שמכונה במסעדות האלה "תחזוק מאגר הלקוחות".

      ס?ר?ג' מעולם לא מזמין שולחן שלושה חודשים מראש. סרג' מזמין שולחן לאותו הערב. זה המשחק שלו, לטענתו. יש מסעדות שתמיד יימצא בהן שולחן פנוי לאנשים מסוגו של סרג' לו?מ?ן, והמסעדה הזאת היא אחת מהן. אחת מני רבות, ליתר דיוק. לא בטוח שנותרה בכל הארץ מסעדה אחת שלא משקשקים בה מפחד כשסרג' מתקשר להזמין מקום. מובן שהוא איננו מטלפן בעצמו, אלא נותן למזכירה שלו או לאחד מעוזריו הקרובים לעשות זאת. "אל תדאג," הוא אמר לי כשטלפנתי אליו לפני כמה ימים, "הם מכירים אותי, אני מסדר לנו שולחן." בסך הכול הצעתי לו שנתקשר לקבוע מקום חלופי אם לא יימצא לנו שם שולחן פנוי. בקצה האחר של הקו שמעתי קורטוב של רחמים בקולו. כמעט יכולתי לראות אותו מניד בראשו. הרי זה המשחק שלו.

      דבר אחד ממש לא התחשק לי הערב. לא התחשק לי להיות נוכח כשבעל המסעדה, או המנהל מטעמו, יקבלו את פניו של סרג' לו?מ?ן כאילו היו מכרים ותיקים, והמלצריות ילוו אותו אל השולחן היפה ביותר, זה שפונה לגינה, וסרג' עצמו יעמיד פנים כאילו כל זה אינו חשוב כלל, מפני שעמוק בפנים הוא בעצם בחור רגיל, וזאת גם הסיבה שהוא חש מאוד בנוח במחיצתם של אנשים רגילים אחרים.

      לכן אמרתי לו שניפגש במסעדה עצמה ולא בפאב שבפינת הרחוב, כפי שהוא הציע. גם בפאב הזה ביקרו הרבה אנשים רגילים. והכניסה של סרג' לומן כבחור רגיל, בחיוך מעושה שמסמן לכל אותם אנשים רגילים בפאב שימשיכו לשוחח ולהעמיד פנים כאילו הוא בכלל איננו שם - גם לזה לא היה לי חשק הערב.

      2

      המסעדה נמצאת במרחק רחובות ספורים מביתנו, ולכן הלכנו לשם ברגל. כך יצא שחלפנו ליד הפאב שבו לא רציתי להיפגש עם סרג'. חיבקתי את מותניה של אשתי, ידה נמצאה אי שם מתחת למעילי. שלט ניאון באדום-לבן עם שמה של הבירה הנמזגת בפנים האיר את חזית הפאב באור חמים. "הקדמנו," אמרתי. "או ליתר דיוק, אם נלך למסעדה עכשיו, נגיע לשם יותר מדי בזמן."

      אשתי, בעצם אסור לי לקרוא לה כך יותר. שמה הוא ק?ל?ייר. הוריה קראו לה מ?ארי ק?ל?ייר, אבל כשקלייר התבגרה קצת היא לא רצתה ש?ם של ירחון נשים. לפעמים אני קורא לה מארי כדי להקניט אותה. אבל רק לעתים נדירות, כשהרשמיות מחייבת, אני קורא לה אשתי: "אשתי לא יכולה לענות כרגע לטלפון," או: "אבל אשתי משוכנעת שהזמינה את החדר שפונה לים."

      בערבים מהסוג הזה קלייר ואני אוצרים את הרגעים המעטים שעוד נותרו לנו להיות לבדנו. לרגע נדמה שהכול עוד יכול לקרות, ושאפילו הפגישה הערב במסעדה נקבעה בטעות, וסתם יצאנו שנינו לבלות כרגיל. אם הייתי צריך להגדיר אושר, הייתי מנסח זאת כך: האושר די לו בעצמו, הוא אינו זקוק לעדים. או כפי שכתב טולסטוי במשפט הפתיחה של "אנה קארנינה", "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. כל משפחה אומללה היא אומללה בדרכה שלה." והייתי רק מוסיף ואומר שהמשפחות האומללות - ובעיקר הזוגות האומללים - לעולם אינם מסוגלים להסתדר לבדם. הם זקוקים לעדים, וכל המרבה בעדים הרי זה משובח. האומללות עסוקה בחיפוש מתמיד אחר חברה. האומללות אינה סובלת את הדממה, ובייחוד לא את השתיקות המעיקות שמשתררות כשהיא נותרת לבדה.

      וכך חייכנו קלייר ואני זה לזה כשהוגשה לנו הבירה, בידיעה שמאחר שעוד מעט נבלה את שארית הערב בחברת בני הזוג לומן, זהו הרגע היפה ביותר, ומכאן ואילך הערב עלול רק להידרדר.

      לא התחשק לי לאכול במסעדה. אף פעם לא מתחשק לי. הפגישה שעומדת להתקיים בקרוב היא מבחינתי שער לגיהינום, והערב עצמו - הגיהינום. זה מתחיל כבר בבוקר בהתלבטות מול המראה מה ללבוש ואם להתגלח. כל אחד מהפרטים האלה הופך לאמירה - בין שתלבש מכנסי ג'ינס קרועים ומוכתמים ובין שתלבש חולצת כפתורים מגוהצת. אם יש לך זקן בן יומו - סימן שהתעצלת להתגלח. זקן בן יומיים מביא בעקבותיו את השאלה הבלתי נמנעת אם הוא חלק מתדמית חדשה, וזקן של שלושה ימים ויותר מקרב אותך בצעדי ענק למעמד של חורבה. "הכול בסדר?" "בטוח?" "אתה לא חולה?" אין לך כאן חופש בחירה אמיתי. אתה מתגלח אבל לא מתוך בחירה חופשית. גם עצם הגילוח הוא אמירה. כנראה הערב הזה חשוב לך כל כך עד שהתגלחת לכבודו, כך אתה קורא את מחשבותיהם של האחרים - התגלחת ובכך למעשה גרמת שהתוצאה עכשיו היא 1-0 לטובתם.

      וישנה קלייר, שתמיד מזכירה לי שהערב הזה אינו רגיל. קלייר חכמה ממני, ואני לא אומר את זה ממניעים פמיניסטיים רופסים או כדי להתחנף לנשים. לעולם לא תשמעו אותי מצהיר ש"בדרך כלל" נשים חכמות מגברים, שהן רגישות מהם או בעלות אינטואיציה טובה יותר או "נמצאות יותר במרכז העשייה" וקשקושים מהסוג הזה, שאם בודקים אותם היטב, מגלים שבעצם לא הנשים אלא גברים רגישים כביכול הם שמטיפים אותם.

      קלייר פשוט חכמה ממני, ובמלוא הכנות, לקח לי זמן להודות בכך. בשנים הראשונות שלנו יחד חשבתי אמנם שהיא אינטליגנטית, אבל אינטליגנטית רגילה, בעלת רמת האינטליגנציה הנדרשת כדי שתהיה מסוגלת להיות אשתי. כי איך הייתי מחזיק מעמד יותר מחודש עם אישה טיפשה? קלייר הייתה אינטליגנטית במידה כזאת שהצלחתי להחזיק א?תה מעמד יותר מחודש. ומאז עברו כמעט עשרים שנה.

      טוב, אז קלייר חכמה ממני, אבל בערבים כמו הערב הזה היא תמיד מתייעצת אתי בכל מה שקשור לבגדים, לעגילים ולתסרוקת. עגילים הם פחות או יותר המקבילה הנשית לגילוח אצל גברים: גודל העגיל תואם את מידת החשיבות והחגיגיות של הערב. לקלייר יש עגילים לכל סוג אירוע. אפשר לטעון שאין זה נבון במיוחד להיות חסר ביטחון כל כך בתחום הלבוש. אבל אינני סבור כך. לדעתי, דווקא אישה טיפשה עלולה לחשוב שהיא מסוגלת להתמודד עם עניינים כאלה לבדה, כי מה כבר גברים מבינים בזה? ועקב כך היא עלולה להחליט החלטות שגויות.
      לעתים אני מנסה לדמיין אם ב??ב??ט שואלת אי פעם את סרג' לומן אם השמלה הזאת מתאימה לאירוע, אם השיער שלה לא ארוך מדי, ומה דעתו של סרג' על הנעליים האלה. האם העקבים לא נמוכים מדי? ואולי גבוהים מדי?

      "זה בסדר," אני שומע את סרג' אומר. אבל הוא לא מקשיב באמת, זה לא מעניין אותו באמת. וחוץ מזה, אפילו אם אשתו תבחר בשמלה הלא מתאימה, גם אז יסובבו כל הגברים את ראשם אחריה, כי הכול נראה עליה נהדר. אז מה היא מנדנדת?
      זה לא היה פאב טרנדי, לא היו בו טיפוסים אופנתיים - לא מקום קו?ל, כהגדרתו של מישל. היו שם הרבה מאוד אנשים רגילים, לא צעירים במיוחד או מבוגרים במיוחד. בעצם היו שם כל מיני אנשים, אבל לפני הכול - הם היו אנשים רגילים. ככה צריך להיראות כל פאב.

      היה צפוף. עמדנו צמודים זה לזה ליד דלת שירותי הגברים. בידה האחת החזיקה קלייר כוס בירה, ואת אצבעות ידה השנייה הידקה קלות סביב פרק כף ידי.

      "אני לא יודעת," היא אמרה, "יש לי הרגשה שבזמן האחרון מישל מתנהג מוזר. אולי לא מוזר, אבל לא כרגיל. מרוחק. גם אתה שמת לב לזה?"

      מישל הוא בננו. בשבוע הבא ימלאו לו שש-עשרה. לא, אין לנו עוד ילדים. לא תכננו מראש להביא לעולם רק ילד אחד, אבל בשלב מסוים נהיה פשוט מאוחר מדי להרחיב את המשפחה.
      "כן?" אמרתי. "יכול להיות."

      נמנעתי במכוון מלהביט בקלייר. הכרנו זה את זה טוב מדי, עיני היו מסגירות אותי. לכן העמדתי פנים שאני מתבונן סביבי, כאילו השיחות הערניות שניהלו האנשים הרגילים מסביבי היו מחזה מרתק מאין כמוהו. כמה טוב שלא ויתרתי והתעקשתי שנפגוש את הזוג לומן ישר במסעדה. ראיתי בדמיוני את סרג' נכנס מבעד לדלתות בחיוך מעושה שמסמן לאנשים הרגילים להמשיך לעשות את מה שעשו עד עכשיו ולהתעלם ממנו.

      "הוא לא אמר לך כלום?" שאלה קלייר. "חשבתי שלכם יש בטח נושאי שיחה אחרים מאלה שיש לי אתו. אולי זה קשור למישהי? משהו שקל לו יותר לספר לך?"

      דלת שירותי הגברים נפתחה ואנחנו נאלצנו לזוז הצידה ולהיצמד עוד יותר זה לזה. כוס הבירה שלה נקשה בשלי.
      "עניינים עם בנות?" היא שאלה שוב.

      לא יכולתי שלא לחשוב שהלוואי שאל?ה היו פני הדברים. עניינים עם בנות... כמה נפלא ופשוט זה היה יכול להיות, ענייני מתבגרים שגרתיים. "מותר לש?אנ?ט?ל/מיר?ל/רו?ז לישון אצלי הלילה?" "שאלתם את ההורים שלה? אם ההורים של שאנטל/מירל/רוז מסכימים, אז גם לנו אין התנגדות. אבל רק תשים לב ש... רק תיזהר כש... נו, אתה יודע, אני בטח כבר לא צריך להסביר לך את זה. נכון, מישל?"

      ביקרו אצלנו מספיק בחורות בבית, כל אחת מהן יפה מרעותה. הן ישבו על הספה או ליד שולחן האוכל ובירכו אותי בנימוס כשנכנסתי. "שלום אדוני." "בבקשה אל תקראי לי אדוני." אז הן קראו לי פעם אחת פאול, וכעבור כמה ימים חזרו לקרוא לי אדוני.
      לעתים הזדמן לי לשוחח עם אחת מהן בטלפון, וכששאלתי אם אפשר למסור הודעה למישל, עצמתי את עיני בחוזקה וניסיתי לשייך פנים לקול שבקע בקצה האחר של הקו (רק לעתים נדירות הן אמרו את שמן, וללא הקדמות מיותרות ניגשו ישר לעניין: "מישל בבית?"). "לא, אדוני, אין צורך להשאיר הודעה. הנייד שלו היה מכובה אז התקשרתי הביתה."

      בכמה הזדמנויות כשנכנסתי הביתה הרגשתי שהפתעתי את מישל ואת שאנטל/מירל/רוז, שהם לא ישבו בתמימות וצפו בתוכנית Fabulous Life The ברשתMTV , שהם התמזמזו הרגע, שהם יישרו מהר את הבגדים שהתקמטו וסידרו את השיער שנפרע כששמעו אותי נכנס. היה משהו בסומק שבלחייו של מישל, איזה שלהוב, ככה חשבתי.

      למען האמת, לא היה לי שמץ של מושג מה הם עשו. אולי בעצם לא קרה דבר ביניהם, ולדעת כל הנערות היפות האלה היה בני בסך הכול חבר טוב, בחור נחמד ודי נאה, מישהו שאפשר לצאת אתו למסיבה - בחור שהן בטחו בו דווקא משום שהוא לא מהסוג שמיד שולח ידיים.

      "לא, לא נראה לי שזה קשור למישהי," אמרתי, והפעם הישרתי את מבטי אליה. זה הצד המעיק של האושר, הכול גלוי ופתוח: אם עדיין הייתי נמנע מלהביט בה היא בוודאי הייתה מבחינה שמשהו אכן קרה - עם בנות או גרוע מזה.

      "לדעתי אלה הלימודים," אמרתי. "היה לו שבוע של בחינות ולדעתי הוא פשוט עייף. נראה לי שהוא לא העריך נכון את עומס הלימודים בכיתה י'."

      נשמע משכנע? והעיקר: המבט שנתתי בה היה מספיק משכנע? עיניה של קלייר התרוצצו בין עיני השמאלית לימנית. אחר כך היא הושיטה את ידה אל צווארון חולצתי כאילו היה בו משהו עקום שעכשיו עוד אפשר ליישר, כדי שלא איראה מגוחך אחר כך במסעדה.

      היא חייכה והניחה יד פשוקת אצבעות על חזי. הרגשתי על עורי שניים מקצות אצבעותיה, במקום שכפתור החולצה העליון היה פרום.

      "אולי זאת הסיבה," היא אמרה. "אני רק חושבת ששנינו צריכים להיזהר לא להגיע לשלב שהוא לא יספר לנו כלום. זאת אומרת, שזה יהפוך להרגל."

      "ברור שלא. אלא שבגילו מותר שיהיו לו כמה סודות. אסור לנו לרצות לדעת עליו הכול, כי אז אולי הוא ייסגר לגמרי."
      הבטתי בעיניה של קלייר. אשתי, חשבתי באותו הרגע. מדוע בעצם שלא אקרא לה אשתי? אשתי. חיבקתי את מותניה והצמדתי אותה אלי. אקרא לה אשתי, אפילו רק למשך הערב הזה. אשתי ואני, אמרתי בלבי. אשתי ואני מעוניינים לראות את תפריט היינות שלכם.

      "מה מצחיק אותך?" אמרה קלייר. אשתי. הבטתי בכוסות הבירה שלנו, שלי הייתה ריקה, שלה מלאה כדי שלושה רבעים. כמו תמיד. אשתי שתתה לאט ממני וגם משום כך אהבתי אותה, והערב אפילו יותר מתמיד.

      "שום דבר," אמרתי. "סתם חשבתי... חשבתי עלינו." זה קרה מהר מאוד: רגע אחד הבטתי בקלייר, הבטתי באשתי במבט מלא אהבה כנראה, או לכל הפחות במבט מאושר, ומיד אחר כך התכסו עיני בדוק לחלוחית.

      ומשום שאסור היה לה בשום פנים ואופן להבחין בכך טמנתי את פני בשערה. חיבקתי את מותניה חזק עוד יותר והרחתי: שמפו. שמפו ומשהו נוסף, משהו חמים - חשבתי שזה ריח של אושר.
      איך היה נראה הערב הזה אם רק שעה קודם לכן הייתי מחכה למטה עד שנצא למסעדה ולא עולה לחדרו של מישל?
      ואיך הייתה נראית אז שארית חיינו?

      האם אז היה אותו ריח של אושר שהרחתי עכשיו בשערה של אשתי נשאר סתם ריח של אושר ולא הופך למה שהוא כעת, לזיכרון מ?ע?בר רחוק - ריחו של מה שאפשר לאבד בן רגע?

      הרמן קוך, "ארוחת הערב", מהולנדית: ענבל זילברשטין, 262 עמ' / כתר ועברית