זוהי סדום: על התוכנית "גל ומרגול" של גל אוחובסקי ומרגלית צנעני בערוץ 24

אנשים מבוגרים מבינים, או לפחות אמורים להבין, שאם רצונם בחיים נורמלים, עליהם לקבל את המכונה והחוקים שמפעילים אותם. במסגרת החוקים האלו, אתה מבין שיש כוחות שלא תנצח: הסעיפים הקטנים בחשבון של הסלולר שאתה נשבע שלא היו בחוזה המקורי, החיוב של הארנונה שאין לך מושג איך הוא נקבע, הניג'סים מהתיכון שעשו כסף למרות שידעת שהם הרבה פחות חכמים ממך – עם כולם אתה מסכין להשלים ואומר לעצמך שאתה כבר לא בן 16 וזו לא הפעם הראשונה שאתה שומע את הסמיתס וחושב "אני לא אתן להם".

ערוץ 24 הפך, מאז קנתה אותו הזכיינית קשת, לאחד מאותם חוקים של המכונה שבהתחלה רפלקס ההקאה כלפיהם הוא בלתי נשלט ואחר כך אתה לומד לחיות איתם. או, במילים אחרות ובדומה לטייטל המקסים שדודו טסה הדביק לאלבום האולפן האחרון שלו, "בסוף מתרגלים להכל" – לשיח הציבורי בישראל, לחום המעיק וגם לערוץ 24, מזבלת תוכן מהונדסת היטב של עריכה מוזיקלית חד-גונית, הגשה מחפירה של טאלנטים מסומסים במצב רע, קידום חסר בושה של תוכניות הבית ואווירה שלידה אולפן המונדיאל של רשת נראה כמו "מהיום למחר". חיים עם זה, כי אפשר לחיות בלי זה: להציץ בו מדי פעם כדי לקבל פרספקטיבה על מוזיקה ישראלית ולדלג עליו בקלילות כדי שהתוכנית של אלירז לא תרדוף אותך בחלומות ותדרוש לדעת האם אתה גזעי.

גם עם תוכניות כמו "גל ומרגול", לכאורה אפשר לחיות כחלק מאותה מכונה: תוכנית מ-13:30 עד 15:30 בערוץ נישה בכבלים, השעות בהן אנשים עובדים מפנטזים על שנת צהריים ולא בהייה בשניים באולפן השקוף בנתניה, תוהים עד כמה נמוך חוזה טאלנט יכול להביא אותך. בערוץ 24 קוראים לתוכנית שבה מרגול מבקשת גזר דין אגרסיבי לנאשמים בתאונת פגע וברח ולאחר מכן אוחובסקי מכריז על תחרות הקוסקוס הכי טעים "תוכנית אקטואליה"? בסדר, גם את "כסף ואלכוהול" של דודו אהרון למדנו לאהוב. איך אמרו ב"הסמויה"? "The Game is the Game" וקשת לא רק קנתה את השחקנים והמגרש – היא קנתה את המשחק.

בהמשך, המכונה מגבירה קצב: קליפ ראשון – "רק מתגעגע" של אייל גולן, שבוצע לראשונה כמובן ב"כוכב נולד" והוא כמובן שיר השבוע של ערוץ 24, אפילו שאוחובסקי ומרגול בטוחים שמדובר ב"מתגעגע" שלו. כנראה הדיו נמרח במדפסת שהוציאה את הדף המסרים. קליפ שני – "ערב טוב" של ליאור נרקיס, שיר עצום, אבל הטריגר הוא ההופעה של נרקיס באותו ערב בבמה הגדולה שליד האולפן.

האורחים הראשונים הם אלי ומריאנו, כוכבי "ארץ נהדרת" של קשת, שבאו לדבר על דברים אקטואליים – "זוהי סדום", הסרט של כוכבי "ארץ נהדרת", שקשת השקיעה בו לא מעט כסף. אחר כך הם דיברו על החיקוי של מרגול ב"ארץ נהדרת", עוד אקטואליה רלוונטית ללפני שתי עונות מינימום ובתווך שני שירים ("זה מה שעושים בערוץ המוזיקה – מראים קליפים", אמר אוחובסקי בטון של אדם שפעם ראה את המכונה מבחוץ והיום הוא נוהג בה) – "מכונת הזמן" של רוקפור, לכאורה תקלה במטריקס ואז לאיזון – "ב.מ.וו שחורה" של אתניקס, כי אלי ומריאנו מופיעים בו.

אחר כך מגיע עומר אדם, מתמודד לשעבר ב"כוכב נולד", זה שניסה להשתין על המכונה עם זיוף גילו והמכונה, כמו שצריך, לקחה את הזין שלו והפכה אותו לבורג. אפשר להמשיך הלאה.

בצפייה ב"גל ומרגול" אפשר להיזכר בפרק הראשון של "TLV – עושים את תל אביב", הסדרה החדשה והמדוברת של HOT, בסצנה שבה גיבורי הסדרה המבוימת היטב הזו נתקלים במיה דגן וגל אוחובסקי בבר, ולאחר שכתבת הרכילות המתחילה מצלמת אותם, היא נדרשת בתקיפות למחוק את התמונות. מעבר לכל התהיות על מצבה של העיתונות שעלו בכתבות השונות שעסקו בסדרה, הסצנה הזו היתה הרגע הלא ייאמן שבה המכונה הראתה בדיוק איך היא עובדת: שחקנית מוכרת ועיתונאי מכובד עומדים מול מצלמה שמתעדת אותם, מנסים לשווק טבעיות וריאליזם בעוד שלכל אדם שמצליח לנשום וללכת בו זמנית ברור שמרמים אותו, ולאחר מכן מתפלאים כשהוא לא מוחא כפיים.

בסיום הפלאשבק משם ובחזרה לעולם של "גל ומרגול", הדמות המרכזית שצפה בפרשה היא המשותפת לשתי הסצנות – אוחובסקי. לפתע ניתן היה לשמוע ברקע את "שיר סיום" של הפה והטלפיים, עם השורה המבריקה "הגיע הזמן שכל אמא יקרה/תדע מי אני" ולראות את הפנים של האיש שעיצב את טעמם המוזיקלי של דורות ושהתגבר על הטענות המגוחכות נגד השתתפותו ב"כוכב נולד" (הוא נכשל בשיפוט המתמודדים, לא בבחירת התפקיד היוקרתי והמפתה הזה).

כשמביטים בפנים האלו מסתכלות בכרטיסיה ומבקשות לדעת מי יביא את הקוסקוס הכי טעים לאולפן, אפשר לחשוב על כמה אנחנו באמת מפסידים בכל יום שאנחנו לא קמים נגד המכונה, זו שחושבת ש"גל ומרגול" היא משהו שראוי לשידור אפילו לשעתיים בין הערביים. אפשר לתהות כמה באמת אנחנו מפסידים כשאנחנו לא קמים, אלפים מעטים ואולי אפילו מאות, ומפציצים את האולפן השקוף בדיסקים שקנינו בגלל הטורים של אוחובסקי; כמה אנחנו מפסידים בכך שאנחנו קמים כל בוקר, מסתכלים במראה ולא מאמינים שבשם ההישרדות בג'ונגל הזה הסכמנו שהמכונה תרמוס אותנו כל יום עם עינת שרוף על החוף, מיכל אמדורסקי ואיילה רשף, חנה לסלאו ושידורים חוזרים של "כוכב נולד".

"יש רגעים בחייה של אומה שבהם היא חייבת להביט אל המציאות נכוחה ולומר עד כאן", אמר אהוד אולמרט כמה ימים אל תוך מלחמת לבנון השנייה. ה"עד כאן" בישראל הוא לרוב צבאי, פעמים רבות הוא פוליטי ובאופן אפסי הוא צרכני-תרבותי. אבל אולי זה הזמן לשנות את הרקורד העגום הזה? אולי זה הזמן לקרוא לאנשים שמבינים ש"גל ומרגול" זה הרגע שבו הנפש כבר לא יכולה לשאת יותר את העלבון להגיד "עד כאן"? אולי - אבל רוב הסיכויים שבמקום זאת פשוט נצא לעוד מלחמה.