ביום חמישי שעבר הוקרנו שלוש עבודות וידיאו של האמנית אלינור מילצ'ן במסיבה במוזיאון תל אביב כחלק מחגיגות הלילה הלבן. אחת מהן, "Seven", גם מוקרנת כמיצג קבוע בטיימס סקוור בניו יורק, לא פחות, לצד פרסומות מתחלפות של קוקה קולה וקלווין קליין. אלא שסקירת קורות החיים של מילצ'ן, הכוללים תערוכות בגלריות ומוזיאונים בניו יורק, לוס אנג'לס, צרפת, שוויץ ועמידה בראש ארגון המקדם אמנות סביבתית (Artea Projects), מגלה שהדרך בה הגיעה להישגיה רחוקה מלהיות שגרתית.
"בגיל 12 קיבלתי את המצלמה הראשונה שלי", היא מספרת בשיחה עם וואלה! תרבות לרגל פתיחת תערוכת היחיד שלה בגלריית אלון שגב בתל אביב. "באותה תקופה עדיין גרתי בפריז וישר התמכרתי לזה. צילמתי המון, תיעדתי את הכל, אבל רק 15 שנים אחרי שהתחלתי לצלם החלטתי שאני בעצם יכולה להפוך את התחביב שלי לקריירה".
כשמילצ'ן, בת 37, מדברת עברית, הצד הצרפתי שלה נחשף. כשהיא מדברת אנגלית, לעומת זאת, היא נשמעת לגמרי אמריקאית. אביה הוא אחד ממפיקי הסרטים המצליחים ביותר בהוליווד, איש העסקים הישראלי ארנון מילצ'ן (שבין היתר הפיק את "אישה יפה," "רוצחים מלידה" ו"סודות אל.איי"), ואמה היא הדוגמנית הצרפתייה בריז'יט ז'אמר. את עיקר ילדותה היא העבירה בפריז ואילו את שנות נעוריה בפנימייה בצרפת "שם למדתי לפתח פילם בחדרי חושך". משם עברה ללימודי שיווק ופרסום בארצות הברית ודרכה לתוך עולם העסקים היה מהיר וישיר. מילצ'ן התחילה לעבוד בצוות קריאטיב בחברות פרסום בלוס אנג'לס, בין היתר בוורנר ברדרס, אך בגיל 25 היא עשתה צעד בלתי צפוי והחליטה ללכת בעקבות אהבת נעוריה צילום.
"מהרגע שקיבלתי את המצלמה לידיי היא נהייתה חלק ממני אבל מעולם לא חשבתי שזה יכול להיות המקצוע שלי עד שנתתי מקום לצורך הזה בביטוי עצמי, במחקר יצירתי", היא מספרת. "התחלתי, כמו שרבים מתחילים, בתיעוד של האנשים סביבי, של הטבע, ובשחור לבן. עם הזמן התחלתי לחקור ולהתנסות יותר באפשרויות של ביטוי עצמי בצילום. הצילומים שלי נהיו אבסטרקטים יותר, פרגמנטריים. כך, למשל, כדי לתעד אותך עכשיו הייתי מצלמת את האופן בו הנחת את משקפי השמש על השולחן, וכיצד הם מונחות ליד המרפק שלך השרוע בקימור על המשטח. בעיניי החלקיות הזו, הרגע הזה בו הדברים מתיישבים לכדי דימוי, מעיד הרבה יותר על האדם, על המציאות ועליי מאשר תמונה של פנים. זה מה שאני מחפשת בצילום, לא את האלמנט התיעודי אלא את הביטוי העצמי".
רוב עבודותיה של מילצ'ן אבסטרקטיות, בהירות וצבעוניות ובתערוכה הנוכחית היא החליטה להציג שתי סדרות מתוכן: Urban Lands המורכבת מצילומים מעובדים ואקספרסיוניסטיים, ולצדה סדרה של ד"שים (Dash) כפי שהיא קוראת להם לוחות של קולאז'ים עשויים צילומים ומילים. "דווקא דרך הטשטוש של הקווים הברורים, הצבעים הברורים והזמן אני מרגישה שאני מבטאת רגע ואנרגיה אישיים, אבל אותם רגעים באים אחרי הצפה תמידית של דימויים, ופה אני חושפת את שניהם. זה משחק בין הדמיוני לבין המציאותי והמתועד, ולכן התערוכה נקראת Through the Looking Glass," היא מסבירה. "השם לקוח מהספר של לואיס קרול, המשחק בעצמו במעברים בין דמיון למציאות".
שתי הסדרות אמורות לפתוח צוהר לעולמה הפנימי של מילצ'ן ולשפוך אור על שיטת העבודה שלה מחוץ ובתוך הסטודיו. לדבריה, הראשונה, Urban Lands, "מצליחה לשלב בין הפנטזיה למציאות העירונית, ולוקחת את העבודה שלי לכיוןן האבסטרקט. ואילו בסדרה השנייה, כל קולאז' הוא כמו יומן שבועי או מחברת לרעיונות, אבל מצולם. השפה שלי היא הדימוי המצולם ועל ידי אגירת הדימויים ועריכתם על לוח אני יכולה לארגן בצורה בלתי ליניארית את הדברים שהשפיעו על תהליך המחשבה שלי. כל ד"ש מייצג איך דימוי אחד מוביל מדבר לדבר, כמו טבלת אסוציאציות ויזואלית".
מילצ'ן עובדת בשיטת פיתוח ייחודית אותה פיתחה לבד לאורך שנותיה הרבות כצלמת למגירה. "כשאני חוזרת לסטודיו כדי לעבד את הצילום ולהדפיס אותו אני מנסה לשחזר את הרגש שהרגשתי בזמן הצילום. אני נכנסת לסטודיו מוחשך, עובדת עם לייזרים וחושפת את הנגטיב לאור וחושך שמותירים רשמים על החומר המנסים לשחזר את האנרגיה שחשתי בזמן הצילום. הסטודיו הופך למעין מעבדה לשחזור רגעים המשלבים בתוכם רגע מציאותי ורגש. בסוף אני מדפיסה את הצילום על נייר הדפסה שקוף כיוון שזה מאפשר ליותר אור להיכנס לצילום ומשאיר את הצילום פתוח יותר".
השיטתיות הזה, מסתבר, לא מאפיינת רק את העבודה בסטודיו אלא גם את ניהול הקריירה. "אחד הדברים שעיצבו את הקריירה שלי כאמנית היתה סדנה של הצלם דיוויד לוונטל בפריז בה השתתפתי," היא נזכרת. "ביום הראשון שהגעתי הוא ראה את הצילומים שלי ואמר לי את המשפט הכי חשוב בקריירה שלי: יש לך כבר שפה משלך, אל תלכי לבית ספר שבו ייקחו מימך את השפה ויכריחו אותך ללמוד שפות אחרות. וזה מה שהיה. אפילו לא השתתפתי בסדנה שהוא העביר אלא נפגשתי איתו כל יום אחר הצהריים והוא לימד אותי איך לפתח קריירה כאמנית: כיצד לעבוד עם סוכנים, עם גלריות ועם אספנים, כיצד להתמקם בתעשיית האמנות, שהיא תעשייה בפני עצמה. זה פתח בפניי את העולם הפרקטי של תעשיית האמנות, וזה מידע יקר מפז וחלק חשוב מאד בהשכלתו של כל אמן".
עם מעברה לתל אביב לפני שנה, מילצ'ן החלה ללמד בבצלאל בדיוק את אותו קורס שלוונטל העביר לה. "אני מאד שמחה שסוף סוף עברתי לארץ. גם כאמן מאוד מעניין להיות בארץ, כי תפקידה של האמנות, לדעתי, הוא להעיד על מקומה של האנושות כאן ועכשיו. אמנות חוקרת את ההווה, וישראל מאד מעניינת את העולם. מאז ומתמיד הרגשתי קשר חזק מאד עם ישראל ומבחינה מקצועית זה כבר מתאים כי כבר יצרתי קשרים בעולם, ואני נוסעת הרבה. אבל בשביל אמן שמתחיל בישראל יש חשיבות גדולה לצאת החוצה וליצור את מערך הקשרים הזה בעולם. זה מקום נפלא אבל לא מספיק בשביל קריירה של אמן. בשביל קריירה צריך הרבה יותר מיקום, כישרון, וכלים. ואת זה אני מקווה להעביר לאמנים בתחילת דרכם".