זיבולי שכל: על "שנת הגנן" של קארל צ'אפק

"שנת הגנן" של קארל צ'אפק יעשה למוח שלכם בדיוק מה שגנן צריך לעשות לגינה: יחפור, יזבל היטב וישקה בהומור, והכל כדי שיצמחו לכם רעיונות יפים כפרחים. שרון קנטור על המעדר

  • קארל צ'אפק
שרון קנטור

"שנת הגנן", זאת יודעים כל יושבי הערים בישראל, הוא כינוי לחוק הטבע – או שמא זהו חוק עזר עירוני? – הקובע כי ברגע שיניח אדם את ראשו על הכרית לאיזה שלאף קצר, מיד יופעלו בטווח של עד 200 מטר מחלונו צמד מסורי גיזום חשמליים ומפוח עלים אחד. ל"שנת הגנן" של קארל צ'אפק אין ולו דבר אחד עם מסור חשמלי של מקיטה. זהו תיאורה של שנה בחייה של גינה ובמוחו של הגנן המסור לה: עצות, הגיגים ורשימות ארוכות ומרנינות של שמות צמחים וחומרי דישון. תאווה לאגרונום ולבלשן כאחד.

ספר שגורם לך לצחוק בקול הוא ספר טוב, במובן המקובל. ספר שגם גורם לך לצחוק בקול וגם גורם לך להצטער על קליפות של דלורית שזרקת לפח הוא טוב במובן הראשוני, כמו איש טוב, לא כמו סרט טוב. השילוב של ערכיות וצחוק הוא נדיר, ודומה שנעשה נדיר מדי יום. עולם ההומור מורכב ברובו מפרודיה, סאטירה, טייק-אוף, או לפחות מלעג. לא שיש לי משהו נגד לעג – רוב הדברים שסביבנו ו"לילה כלכלי" בראשם בהחלט ראויים ללעג – אבל אחת לכמה זמן כדאי להתרענן בצחוק לבבי וישיר, לבנות חזרה את רקמות ההומור ולו כדי שנוכל להמשיך ללעוג. במובן הזה, "שנת הגנן" הוא כמו קומפוסט מוצלח: מצמח ומגדל. הרי בעודנו מתדיינים כאן ושם על תרבות שיש או אין, גבוהה או נמוכה, הרי שאנו מוצאים עצמנו כל העת מתעסקים בזבל. "שנת הגנן" שולף אותנו מהזבל התרבותי, מפשיטנו מהאגו – שלא יתלכלך – ומצניחנו, חוטם מטה, אל תוך ערימה של קומפוסט. זבל אמיתי, ריחני, מחולל חיים.

טוב לדעת (מקודם)

הלחצן הזה יכול להציל את חייכם באירוע לבבי או מוחי

לכתבה המלאה

על קליפות ביצים ושאר ירקות

התמזל מזלי לגור תקופה מסוימת בבית קרקע מתפורר בלב העיר. בגינה אפופת אד המזגנים שבאחוריו שתלתי כמה פרחים ואיזו כוסברה ומיד התחלתי במלאכת הכנת הקומפוסט בערימה שבצד הגינה, כדי לדשן את צמחיי החביבים. עד מהרה היו נתונים כל מעייני לערימת הקומפוסט התופחת. לאיסוף שקדני של כל קליפות הירקות, לקריאת חומר מקצועי, להפיכת הערימה, השקייתה, לגערה בכל מי שמהין להשליך גלעין אפרסק למה שכוננה בבוז "הפח הכללי", והזמנת אורחים לשאוף את ניחוח הגשם העולה ממנה. פעם אחת, כשנסעתי לביקור משפחתי, אף החזרתי עמי באוטו שקית מלאה בקליפות של ירקות שביקשתי מכל בני המשפחה לאסוף עבורי: "זה בשביל הקומפוסט", אמרתי בטון המשמש רבים ל"זה בשביל הכלב". מהפרחים והכוסברה שכחתי לחלוטין, לא היה לי כל עניין בהם מרגע שגיליתי את החדווה שבגידול אדמה מזבל. פחח, פרחים. הרי היעוד המקורי שלהם היה להיות פרחים – אז מה העניין הגדול? לעומת זאת, קליפות ביצים, שקיקי ארל גריי ושיער אדם שמפרים זה את זה ומריחים כל כך טוב ביחד? זה כבר משהו להתגאות בו.

הבנה מלאה למצבי מצאתי אצל צ'אפק – גנן ואדם מוצלח ממני לעין שיעור – המתוודה שכל החומרים הקיימים בעולם מתחלקים בעיניו לשניים, אלא שמתאימים לאדמה ואלה שלא. וקובע ש"גנן אמיתי איננו אדם המגדל פרחים, אלא אדם המגדל אדמה". אדמת הגידול אינה שווה דבר ללא קומפוסט משובח. צ'אפק מודע לכך שלא כל קוראיו מחזיקים בצמוד קרקע בשרון, והוא מודה כי "בעיר לא פשוט להחזיק בבית חריונים, עלי אשור, זבל פרות יבש, טיח ישן, כבול נושן, טורף, רקב ממאורת חפרפרת, רקבובית יער, חול נהרות, טחב, בוץ אגמים, אדמת אברש, פחם עץ, אפר עצים, עצמות טחונות, שבבי קרן, זבל נוזלי ישן, סיד, ספנגום, גללי סוסים, רקבובית מגדמי עצים וכל שאר החומרים המזינים, המעשירים, המיטיבים". אכן לא פשוט, מה יש לדבר. "אמנם יש רגעים שבהם הגנן היה רוצה לטפח, להפוך ולערבב את כל האדמות, את התוספים והזבלים המובחרים האלה, אך למרבה הצער לא היה נותר לו אז בגינה מקום לפרחים. על כן הוא משביח את האדמה כפי יכולתו. אוסף קליפות ביצים, שורף עצמות מארוחת הצהרים, שומר על ציפורניו הגזוזות, מטאטא פיח מן הארובה, מוציא מהכיור חול, נועץ את מקלו בתוך גלל סוס שלם יפהפה ברחוב..."

כן, צ'אפק חופר. ולא רק חופר, גם עודר, מכין במוח הקורא גומות לזריעת רעיונותיו, מדשן אותו בהררי שמות ומושגים בטרחנות אירופית מענגת. דמיינו את עלי מוהר כותב את "בגינה" במקום את "בשער". טרחן מופלא אחר בו נזכרתי במהלך הקריאה ב"שנת הגנן" הוא ג'רום קיי ג'רום. כך, על פי ג'רום, יש להביא קומקום לרתיחה: "עליך להתרחק ממנו ולפתוח באכילה ולהעמיד פנים, כאילו אינך מתכון כלל לשתות תה. אסור לך אפילו להציץ בו הצצה קלה שבקלה... כשאתם נחפזים במיוחד, אינכם צריכים אלא להודיע איש לאחיו, כי אין בדעתכם לשתות תה כלל. אחד מכם צריך להתקרב אל הקומקום, למען יוכל זה האחרון לשמוע את דבריו, ולקרוא בקול, "אין לי חשק לשתות תה – ואתה, ג'ורג'?" וג'ורג' צריך לענות, אף הוא בקול רם, "אני לא. איני סובל תה. יש לנו משקאות אחרים. תה גורם לי שלשול." ("שלושה בסירה אחת". וכך, אליבא דצ'אפק, ניתן להשפיע על מזג האויר: "קיימות תחבולות שונות להערים על מזג האויר ולגרום לו להשתנות. למשל, ברגע שאני מחליט ללבוש את הבגדים החמים ביותר שיש לי, בדרך כלל תחול התחממות. לרוב מתרחשת הפשרת שלגים כאשר כמה חברים נדברים לנסוע לסקי בהרים... לעומת זאת אין לגידופים, קללות, יבבות, נהימות, השמעת 'ברררר' והשבעות אחרות שום השפעה על מזג האויר".

אמא אדמה ואבא מזג אוויר

כבר בראשית הספר מבטל צ'אפק (שמת ב-1938) את חששותינו מהתחממות גלובלית, כשהוא מכריז ש"משהו מוזר קורה למזג האויר. לעולם אינו כפי שהיה צריך להיות, תמיד מפריז לכאן או לכאן. מידות החום לעולם אינן תואמות את הנורמה של מאת השנים האחרונות. או שהן חמש מעלות מתחתיה או שהן חמש מעלות מעליה". אבל זו אינה סיבה להחרים את "שנת הגנן" מטעמים אקולוגיים. נהפוך הוא. לפי צ'אפק, אהבת האדמה עצמה היא זו המולידה את האהבה לכדור הארץ. מפגש עם טיט גולמי, מרושע, שלא יצמיח דבר, ילמד את האדם איזה מאבק "היו חייבים לנהל החיים כדי להיקלט באדמת כדור הארץ. ולא משנה אם החיים האלה נקראים צמחיה או בן אדם. ואחר כך גם תלמדו שלאדמה אתם חייבים להעניק יותר ממה שאתם לוקחים ממנה", וש"חייבים להתייחס לחיים בסבלנות, כי הם נצחיים".

התעסקותו הרבה של צ'אפק במזג האוויר מעוררת קנאה. אחת הבעיות המרכזיות של ישראל היא כמובן מזג האוויר הנוח שלה. אף פעם לא חם ככה שאסור לזוז, או מושלג כל כך שאי אפשר לזוז. העובדה שמדי יום בשנה המשק והאזרחים נדרשים לתפקוד מלא, עומדת בעוכריה של הנשמה המקומית. "בקיץ," כותב צ'אפק, "יכול אדם להיות פנתיאיסט, לראות עצמו כחלק מן הטבע, אך בסתיו הוא יכול לחשוב את עצמו רק לאדם". בקיץ הישראלי אדם רואה עצמו כחלק מן המזגן ובכל ימות השנה האדם הוא אדון, ואפילו מזג האוויר לא ניצב מעליו ללמדו שיש דברים גדולים ממנו. נכון, יש שנה שחונה (האורקל של משרד התשתיות מנבא את סיום המשבר), וישנו אותו יום חורפי אחד בו לא ניתן להגיע למצפה חרולית בערבה עקב שטפונות, אבל ככלל – אין לנו יום אחד של שמיטה מלמעלה. יום בו אנחנו נאלצים להרים ידיים ולומר – "אני מת להגיע למשרד ולראות את המצגת שלך על יעדים אסטרטגים אבל מפנה השלג יגיע רק מחר" ואז לשבת שקועים בסרעפים מול החלון או לסדר את התיקיות ב-MY DOCUMENTS תוך לגימת תה מהורהרת.

מקומו של הספר הקטן בכריכת הקרטון הכפרית – אולי אפילו ממוחזרת – הוא ללא ספק על מדף ה"פובליציסטיקה בוטנית לחובבים". באמזון תמצאו אותו תחת "אנשים שקנו גם את 'הזדמנות אחרונה לראות' של דגלאס אדאמס", שעניינו אמנם פאונה ולא פלורה אבל גם הוא משלב בין הומור לבין אהבה לעולם. 26 פרקים קצרים יש ב"שנת הגנן". בעולם מושלם אולי היו הפרקים, שיש בהם חזרות רעיוניות לא מעטות, מתפרסמים מדי שבוע בשערו או בגבו של מקומון ורק לאחר מכן מתאגדים לספר. עם זאת ובניגוד לכך, המעגליות של הטקסט – שוב הוא כותב על גשם, שוב על אכילאה – הלוא היא כעבודת הגינה עצמה. באדמת הספר שתולות אמנם אינספור הזדמנויות אלגוריות לדיון במצב האדם ("הדבר הראשון שעולה בעציץ הוא עשב שוטה"; אתה יכול לאהוב קקטוסים "בלי לגעת בהם בצורה מגונה, לנשק או לחבק אותם, הם לא מעוניינים בשום אינטימיות והבלים אחרים") – אך צ'אפק עצמו קורא לנו לא לחפש משמעויות בשמיים אלא להרכין ראש ולתחח קצת סביב הפעמונית. האמת כבר תתגלה לנו שם.

קארל צ'אפק, "שנת הגנן", מצ'כית: רות בונדי, 134 עמ' // בבל

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully