בראש של מיסטר המפריז

כשהתאהבתי בפט שופ בויז בכיתה ו' לא הייתי מודעת לכך שיש הרבה דרכים לאהוב אותם, ושאחת הדרכים הללו היא הדרך ההומואית. במקרים מסוימים הפריזמה ההומואית פותחת צוהר לעיסוק בבעיות זהות, יצרים טראנסגרסיביים ואתוסים של תרבות-נגד. במקרים האלה הזווית ההומואית מאירה יצירה (או להקה או סרט או מה שתרצו) באור מעניין ומעלה שאלות חשובות שנוגעות לכולם, לא רק לקהילה הרלוונטית.

כשהייתי בבית ספר יסודי בכלל לא ידעתי שהפט שופ בויז הומואים (הם עוד לא יצאו מהארון ולי לא היו את הכלים לנחש), וגם אחרי שגיליתי, תמיד העדפתי לתפוס אותם כ"להקת הפופ המושלמת" במובן מזוכך, שמימי ומנותק מכל קונטקסט – בין אם זה קונטקסט תרבותי או קונטקסט של זהות מינית. מיותר לציין, אם כן, שמעולם לא התחברתי לקונטקסט ההומוסקסואלי שלהם, על אחת כמה וכמה מכיוון שהוא מיקם את עצמו באזורים המוחצנים והקאמפיים של תרבות הספקטקל, בקרקסים דקדנטיים שהכוכבים הראשיים שלהם הם דרמה-קווינז מלודרמטיים וזמרות קברט מזדקנות עם ביריות ומחזיקי-סיגריות שמדברות גסויות, או מקסימום נערים לטיניים חלקי חזה ורפי שכל עם נצנוץ בעיניים.

אולי זה בגלל שאני לא גבר הומוסקסואל, אבל מעולם לא התחברתי למשיכה של הפט שופ בויז לאזורים האלה, והם תמיד נראו לי עומדים בסתירה עם ההוויה שלהם כמו שאני תפסתי אותה. אבל מצד שני, אולי זה כל הקטע. אולי המרחק העצום והכמעט בלתי ניתן לגישור בין תרבות הדראג-קווינז לבין חזות הדג-הקר של ניל טננט הוא כל העניין. אולי האירוניה הגלומה בשימוש בנערים לטיניים כסמלי מין, אחרי מאות שנים בהם השמרנות הויקטוריאנית דחפה אירופאים מודחקים מינית להתבונן על האחר האקזוטי כעל מושא לפורקן, היא כל הקטע. יכול להיות שפשוט לא הבנתי את הבדיחה.

איך שלא יהיה, לטובת הנצחת זווית הראייה שלי, הצלחתי במשך שנים להתעלם מהפלירטוט שלהם עם הרבדים הנמוכים של התרבות ההומוסקסואלית, כמו הקאוור שלהם ל"גו ווסט" של אנשי הכפר ושיתוף הפעולה עם לייזה מינלי (הם עבדו גם עם גיבורי תרבות הומוסקסואלית יותר "מכובדים", כמו דרק ג'רמן, אבל זה לא קשור). אבל עכשיו, כשהם הגשימו את מה שהם איימו כבר שנים שהם הולכים לעשות, וייצרו מחזמר של ממש, אני כבר מתחילה להתעצבן. ייתכן שאני סוחבת איתי טראומות ממפגש מאיים עם איש בחליפת חתול מהפעם בה הורי סחבו אותי לראות את "Cats", אבל אם יש מדיום אחד שאני פשוט לא מסוגלת לסבול, זה מחזות זמר.

את המיוזיקל שלהם, “Closer To Heaven”, יצרו הפט שופ בויז ביחד עם ג'ונתן הארווי, המתמחה בכתיבה הומוסקסואלית על כל רבדיה (מצד אחד הוא אחראי על הסדרה הקומית הקורעת "תן לי, תן לי", שעדיין משודרת לפעמים בשידורים חוזרים בלילה בערוץ 3, ומצד שני הוא כתב את התסריט לסרט הרגיש “משהו יפה”). את הצפייה בו על במה של ממש חסכתי מעצמי, אבל עם הפסקול של המחזמר האמנתי שאני יכולה להתמודד.

אך מסתבר שטעיתי. הפסקול של “Closer To Heaven” נשמע כמו חלום הבלהות שלי: הוא מלא בשירים יפהפיים של הפט שופ בויז, רק שבמקום להיות מבוצעים על ידי ניל טננט – שאת מיתרי הקול שלו מן הראוי לבטח ביותר מיליונים מאשר את התחת של ג'ניפר לופז – הם מבוצעים על ידי כל מיני שחקנים/זמרים בעלי דיקציה מודגשת ונוכחות אובר-תיאטרלית מהקאסט המקורי של המחזמר. אני לא יודעת אם זה כואב יותר בשירים החדשים, אותם מעולם לא שמענו בביצוע של טננט, או בקומץ השירים המוכר מ”Nightlife”. האירוניה הגדולה היא שאילו אותם שירים (באותם עיבודים ומיקסים והכל) היו מבוצעים על ידי ניל טננט ולא על ידי כל מיני דמויות עם שמות כמו בילי טריקס, הייתי עכשיו אדם מאושר ולא אדם מתוסכל שמחזיק בידו דיסק של הפט שופ בויז ושוקל ברצינות למכור אותו לאוזן השלישית.