פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הסנדלר הולך יחף: על "מגודלים" של אדם סנדלר

      על פניו, אפשר היה לחשוב ש"מגודלים", סרטו החדש של אדם סנדלר, ינסה להגיד משהו נוקב על האינפנטיליות שפושה בחברה ומחלחלת לקולנוע. בפועל, הוא פשוט מדגים אותה

      כשיוצאים מסרטו החדש של אדם סנדלר, "מגודלים", לא רק שמרגישים כאילו בסרט הזה כבר היינו אלא מרגישים שבסרט הזה כבר היינו שלוש פעמים. מצד אחד, זה הימור בטוח – הרי אף אחד לא הולך לסרט של אדם סנדלר בדעה צלולה אלא אם כן בא לך לצחוק מבדיחות מוכרות. מצד שני, לא נמאס כבר?

      אלא שלצערנו, כדי לצאת מסרט עם תובנות כלשהן, קודם כל צריך להיכנס אליו. במקרה זה, החדשות הטובות היחידות הן ש"מגודלים" לא יותר אידיוטי וקיטשי מסרטיו הקודמים של סנדלר ויש בו מעט יותר בדיחות מצחיקות מאשר לא מצחיקות. עוד נקודת זכות היא שהמושפלים היחידים הם זקנים, אנשים עם בעיות ברגליים, נמוכים, שמנים, חנונים, טיפשים, פוזלים, נשים המניקות את ילדיהם בני הארבע, כלבים שעברו התעללות וזהו. כל השאר משוחררים.

      מתוך הסרט מגודלים (יח"צ)
      מרגיש כמו סרט שיוצריו ישבו באיזה ערב על כמה ג'וינטים ובירות וזרקו נושאים שאפשר לצחוק עליהם. מתוך "מגודלים"

      ובכן, אחרי שהתנסה במשחק חוץ ב"אנשים מצחיקים" המצחיק, חוזר סנדלר למגרש הביתי והנוח שלו בתפקיד סוכן הוליוודי מצליח המתאחד עם חברי הילדות שלו – המגולמים על ידי אנשי סאטרדיי נייט לייב לשעבר כריס רוק, קווין ג'יימס, דיויד ספייד ורוב שניידר – לקראת הלווייתו של מאמן הכדורסל האהוב שלהם מימי בית הספר היסודי. הקטעים מתחילים לפני ההלוויה וממשיכים בהלוויה עצמה ובבית על האגם, שם החברים ומשפחותיהם מבלים את סוף השבוע, מעלים זיכרונות ועובדים על חיי המשפחה הבעייתיים שלהם. זה יכול היה להיות מצחיק, אבל זה לא. למען האמת זה מכאיב. ככה זה כשאין עלילה של ממש והתסריט העצל מורכב מגאגים ממוחזרים, בדיחות קרש וסלפסטיק וקורטוב קיטש מהסוג שגורם לך לקוות שגם בבתי קולנוע יתחילו לספק שקיות הקאה.

      סנדלר סידר לעצמו את הדמות היחידה בסרט שהיא בעלת תכונות אנושיות נורמליות. הוא נשוי לסלמה הייק, מעצבת אופנה מצליחה ואנטיפתית, מגדל שני ילדים מפונקים שחיים על משחקי וידאו אלימים ומתקשרים עם המטפלת שלהם דרך סמסים. בבית שעל האגם הוא מקווה להפוך את ילדיו לאוהבי טבע וההנאות הפשוטות. כן, מאוד אמין. לעומתו, רוק קיבל את תפקיד עקר הבית שאשתו ההריונית בשלישית (מיה רודולף הלא מצחיקה בכלל בסרט הזה) רודה בו בכל הזדמנות. דמותו של ספייד, הרווק הנצחי של החבורה, כל כך חלקלקה ודוחה עד שמתחשק לשים אותו במכונת כביסה. ג'יימס הוא בדיחת שומן מהלכת, שגם לו רצינו לא ניתן היה להרחיב בנוגע לדמותו מעבר לרוחבה הנוכחי. ואילו שניידר הוא הפריק של החבורה: מתהדר בפיאת אלביס ומתמזמז עם אשתו המבוגרת בכל הזדמנות.

      מתוך הסרט מגודלים (יח"צ)
      הנשים לא יותר טובות. מתוך "מגודלים"

      "מגודלים" מרגיש כמו סרט שיוצריו ישבו באיזה ערב על כמה ג'וינטים ובירות, זרקו נושאים שאפשר לצחוק עליהם ואחר כך סחטו את כל הבדיחות שאפשר היה לסחוט מכל נושא שכזה. ממש מאוחר בלילה, כשהם כבר היו לגמרי מסטולים, הם החליטו לעשות מזה סרט ובבוקר, כשהתעוררו עם הנגאובר וחוזה חתום, נאלצו ללכת על זה ולקוות לטוב. לג'אד אפאטו זה מצליח בכל פעם (אולי החברים שלו לג'וינטים יותר שנונים, גם כשהם פיכחים), אבל לסנדלר זה אף פעם לא מצליח. לא שזה משנה למישהו ממיליוני הצופים השועטים לסרטים המצליחים באופן סביר שלו. לכן, כנראה גם לסנדלר לא אכפת. אם אף אחד לא שם לב, למה להתאמץ?

      יש גם אופציה נוספת. אולי סנדלר בכלל התכוון להגיד משהו עמוק על הטרנד האינפנטילי הפושה בחברה ומחלחל לסרטים? זה המסתפק במועט – מועט שכלי, מועט מוסרי, מועט רגשי – ולא טורח לרגע לבדוק אם אפשר יותר. פשוט מסתפק במועט וטוב לו ככה. אולי סנדלר ממש ניסה להעביר כאן מסר נוקב על תופעה חברתית נוקבת לא פחות? התשובה היא לא. זה סתם עוד סרט דבילי חסר משמעות שנועד להעביר את הזמן בזמן שאתם דוחפים פופקורן לפה ושוטפים אותו עם קולה.