יהדות הגולה: על ההופעה של "היהודים" בקיסריה

בלי שום תכנון מראש, תחילת הריף של "הימים שלנו", השיר עמו פתחו אמש (שבת) היהודים את הופעתם בקיסריה, העיף את כל הציניות והסלידה הטבעית מהאינפנטיליות של הלהקה הזו, שכבר למעלה מ-15 שנים הופכת את כל צרות החיים לפלקט שטוח כשבסוף אלוהים, הנושא החביב עליה, אשם בהכל. במקום, אורית שחף (יסלחו לי המעריצים שהיא לא תכונה כאן "tt", אנחנו לא קרובים מספיק) צווחת "לא שלחת לי אף אחד" על הבמה ואתם מצטרפים אלינו לקו הסיום של שנות ה-90, דקה אחרי שרבין מת ורגע לפני שהמדינה בורחת לנו מהידיים.

ברגעים האלו, היהודים הם שוב הלהקה היחידה בישראל שידעה לאסוף את הנשמות האבודות של ילדים לאבא מכה, של חיילים שבוזים שירדו מקו של 21 יום בלבנון, של חוזרים בשאלה שלא ידעו איך לספר להורים שהחינוך שלהם נכשל, של בנים שהתאהבו מעל הראש ונשארו עם הזין ביד כמו ב"גניבה" ושל סתם ילדים שחיפשו תשובה ולא מצאו.

בפעם הראשונה שראיתי אותם, תום פטרובר נראה פתאום כמו בן אדם שאפשר לאהוב מקרוב. הוא עמד על הבמה של האמפיפארק בראשון לציון ביום העצמאות וצווח "ערב טוב מניאקים!". אמש, אחרי ששחף סיימה את "הימים שלנו", הוא שוב עשה את זה, עם ה"ערב טוב מניאקים" ועבר ל"ניו יורק סיטי", אחד השירים הסבירים הבודדים שלהם מהשנים האחרונות. והנה פתאום נראה היה שהמחסומים שהופכים את קיסריה לגוש בטון קר ומטומטם (לפחות אפשר היה לעשן) לא באמת יעמדו בלחץ של מעריצי הלהקה, שמבחינתם הגיעו לראות את משה רבנו דורס את הארץ המובטחת.

אחר כך הגיע "סמי חופשי" וחברים מהתיכון, כאלו שהקשר איתם כבר הספיק להתנתק, צפים מהתת-מודע לתוך הזיכרון החי של משחקי כדורגל בהפסקה וויכוחים אינסופיים על השאלה מי הגיטריסט הכי טוב בארץ ומתי כבר יהיו ימי סטודנט שנוכל ללכת לראות בזול כמה להקות ביחד. ב"אלה" אתה נזכר בקסטה שהכנת לקראת טיול שנתי, עם השיר הזה בצד אחד ו-"Suedehead" של מוריסי בצד שני. בסוף, במבחן של הנצח הפרטי, הנפוח הבריטי ניצח, אבל שניהם היו שם ואי אפשר לקחת את זה מהיהודים. בחצי הראשון של ההופעה שלהם, אתה אפילו לא מנסה.

אפשר לא לאהוב את היהודים, לזלזל בטקסטים שלהם, לגחך עד אימה מהשירים שלהם באנגלית, להשתעמם מהאלבומים הארוכים להדהים שלהם ולתהות עד מתי זוג בסוף העשור הרביעי לחייו יבצע שורות כמו "כשאלוהים בוכה/הוא מדמיין את הדמעות" ("המאה העשרים").

אלא שאז אתה נזכר: כמה נערות כבר הגדירו את עצמן דרך המילים של "קח אותי"? כמה זמרים ישראלים כבר יכלו להגיד "לא תגייסו אותי יותר, אתה שומע?" ("עידן האלוהים") מבלי לפחד שדובר צה"ל ייכנס בהם? אתה נזכר בהופעה המדהימה של פטרובר ב"סוף עונת התפוזים", כשהוא מסביר למצלמה שחייל קרבי, כשהוא חוזר הביתה מהמחסומים או מהמארבים, לא רוצה את הסופשבוע רגוע של גלגלצ. "מה זו ההחלטה הזו מלמעלה, עכשיו תירגעו?!", הוא תהה שם, כשחצי מהצופים תהו מי זה לעזאזל, "הם חושבים 'אנחנו נרגיע אתכם, שתחזרו ביום ראשון, פייטרים, חיות'". כמה אמנים ישראלים הרשו לעצמם לכפור ככה בעיקר?

בגלל אלו, ולמרות שהיהודים אולי לא יוצרים את המוזיקה המתוחכמת, העדכנית והטובה ביותר בחצי הכדור המערבי כרגע, הרוויחו היהודים את אלפי האנשים שצורחים מכל כיוון אפשרי את המילים של "לא קל", בזמן שפטרובר תופס את שחף בגרסה הדביקה שלהם לחיבוק, בפאקינג זיעה ודם. זיעה ודם שגם להקה שמחוברת בווריד לבלוגוספירה צריכה להוריד בפניהם את הכובע האופנתי שלה.

דווקא בגלל שההופעה של היהודים הצליחה להעביר בצורה כל כך מזוקקת את ההישג הנדיר אליו הם הגיעו, הגימיקים הכאילו הכרחיים של הופעה בסדר הגודל של קיסריה פירקו את המומנטום של המופע. הכוונה, כמובן, לאורחים שהגיעו לבמה (היהודים חגגו לבד לגמרי עשור ל"מציאות נפרדת", אלבום הבכורה שלהם, באמפיפארק של רעננה הלא פחות גדול ובוודאי יותר מרשים).

זה התחיל בהופעת אורח כה מעצבנת של שלום חנוך, שליד הצרידות, הכניסות המאוחרות לשירים והפרייזינג שפירק את השירים של היהודים ("ג'קי" האהוב נפל חלל) ושלו עצמו, פטרובר נשמע סוף סוף כמו אדי וודר ושחף כמו שושנה דמארי של המטאל. אחר כך עלתה לבמה מקהלת עמק חפר, כדי לתת איזשהו נופך מהדהד והמנוני לכמה מהשירים של הלהקה. אלא ששלוש גיטרות חשמליות, בס, תופים, קלידים ושחף עצמה כמובן הפכו את המקהלה החביבה למין קישוט ששמים בסלון לכבוד האורחים המכובדים ואחר כך שותלים במחסן עד יעבור זעם.

אך מעל הכל, ההופעה של היהודים היתה הופעת רקוויאם לתופעות שכבר לא יכולות לחזור על עצמן בישראל: היהודים תפחו וגדלו לפני האינטרנט המהיר בכל בית, לפני שכל כלי תקשורת אפשרי המשיך לחפש את היהודים הבאים, ובעיקר בימים בהם נערים ונערות מבולבלים חשבו שיש לרוק ישראלי שתופס את עצמו ברצינות תהומית את היכולת לגאול אותם.

לכן לפעמים קשה להבין מה מניע את היהודים לשיר באותה כוונה את "עוד ארון אחד" כאילו הם עדיין צריכים להוכיח משהו, לפחות בישראל. אבל 15 שנים אחרי הבכורה שלהם, היהודים אולי פוחדים שכל זה ייגמר עוד רגע, כי תיכוניסטים לא שומעים דיסטורשן בסלולר, סופשבוע רגוע עדיין איתנו ורק הם שורדים מול קהל הולך ומתבגר, ללא תחליף. "אנחנו לא נשכח אתכם אף פעם", אמר פטרובר לקהל בסוף ההופעה, כולו שילוב של זיעה ודמעות. אבל השאלה הגדולה היא לא איך היהודים יזכרו את הקהל, אלא כמה דורות קדימה הסיפור הכה מרשים של הלהקה הזו יימשך. כרגע, לפחות, הם מנצחים.