פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מקקי תעתוע

      החרק שכולם אוהבים לשנוא הוא למעשה מקור השראה בלתי נדלה לתרבות העולמית: מ"הגלגול" של קפקא דרך "מחוז 9" ועד "החרג'וקים". פרויקט מיוחד

      הגלגול

      אתם קמים בשש בבוקר, מתחילים לעבוד בשמונה. באחת אתם מורידים לאפה, בחמש שותים את הקפה השמיני. בשמונה אתם חוזרים הביתה, בתשע מתיישבים מול "צחוק מהעבודה" עם מאמא עוף שחיממתם במיקרו, ובאחת עוברים למיטה אחרי שזפזפתם את עצמך לכדי אובדן הכרה. את הכל אתם מקבלים בהכנעה, על שום דבר אתם לא מתלוננים, כי הרי זו דרכו של עולם ומה כבר אפשר לעשות ובכלל – זה רק היום הראשון של השבוע.

      כזה הוא גם גרגור סמסא, גיבור "הגלגול" מאת פרנץ קפקא. גרגור זה, גם ממנו לא תשמעו שום תלונה. הוא יתעורר בוקר אחד ויגלה שבמהלך הלילה הפך לג'וק אבל מה שידאיג אותו באמת זה איך הוא יגיע לעבודה באותו בוקר. שכן, העבודה היא חייו וחייו הם משפחתו ומשפחתו זקוקה לכספו וכספו יבוא רק אם יעבוד. במילים אחרות, גם ככה גרגור הוא לא יותר מג'וק ולכן אין פלא שהוא מקבל בשוויון נפש שכזה את שש הרגליים שצמחו לו מתוך כרסו שהפכה חומה ומקומרת. למעשה, האירוניה היחידה היא בשמה של הנובלה, שנחשבת לאחת מפסגות הספרות העולמית. גרגור לא עבר שום מטמורפוזה; צורתו החיצונית פשוט התאימה עצמה סופסוף למהותו, למהותכם, למהותנו.

      החרג'וקים

      הגדולה האמיתית של ימי שלטון נתניהו הנוכחיים היא יכולתם להעלים לחלוטין את ימי משטר נתניהו הראשון ובכך לגרום לעם ישראל להיות מופתע בכל פעם מחדש מעלילותיו של ראש הממשלה. לכן, כיף להיזכר היום באחת הסאטירות היותר מוצלחות על אותם ימים, ימי התחקירים הראשונים והמסעירים נגד שרה נתניהו ובעלה. מדובר, כמובן, במשפחת הג'וקים שכיכבה ב"החרצופים", התוכנית שהפכה את דן מרידור לחתול חסר כוח ואת דוד לוי לזונה פוליטית, פשוטו כמשמעו. שם, עם ג'יפה, נבו, אמא לבנה ואבא חנן, אולי לא היתה שכונת פאר וגם לא שכונה של עוני, אבל את הגועל נפש שאנחנו חשים כלפי מקקים לפחות יכולנו להפנות כלפי מי שבאמת מגיע להם: בעלי הבית.

      מחוז 9

      עם תחילת משחקי המונדיאל, כשהזמזום הבלתי פוסק ברקע היה עוד בגדר תעלומה, הועלתה סברה לפיה מדובר בהמוני חייזרים דמויי ג'וקים העושים את דרכם ממחוז 9 שבפאתי יוהנסבורג לכיוון המגרש. למי שלא יצא להיתקל בסרט המעולה של ניל בלומקאמפ, נספר שמדובר בגזע נדיר של חייזרים, הדומים חיצונית למקקים בגודל של בני אדם (כאן גם המקום להתוודות על ויכוח קשה שהתנהל במשרדי וואלה! תרבות סביב השאלה אם מדובר במקקים או בחסילונים). כך או כך, אלה מגיעים לכדור הארץ ומוצאים את עצמם מאוחסנים במחנה פליטים מיוחד הנקרא מחוז 9. עד מהרה מידרדרים תנאי המחיה במחנה, הפשיעה גואה והשלטונות מחליטים לפנות את דיירי המקום למחנה ריכוז חדש המרוחק מאות קילומטרים מיוהנסבורג, הלא הוא מחוז 10.

      בלומקאמפ הצליח, בתקציב נמוך להפליא ובקאסט של שחקנים אלמוניים למדי, ליצור בסרטו אלגוריה מרעננת לא רק לימים האפלים של משטר האפרטהייד בדרום אפריקה אלא בעצם לכל מקום בעולם שבו אוכלוסיה מאפסנת אוכלוסיה אחרת מאחורי גדרות, רומסת את זכויותיה בברוטאליות ומגבילה את חירותה לזו של מקק. דוגמאות מהמציאות – על אחריותו של הקורא בלבד.

      La Cucaracha

      עכשיו עם יד על הלב: כמה מכם ידעתם שהנעימה הוותיקה הזו עניינה הוא ג'וקים? ככלל, מעטים השירים שהוקדשו לג'וקים. הם אמנם מוזכרים בדימויים (מ"דניאל ג'וק" הנפלא של פורטיס ועד"Doin' The Cockroach" של מודסט מאוס), בשמות של מוזיקאים כמו The Bug (שכשהגיע לתקלט בישראל במועדון לבונטין 7 בתל אביב, עוטר המקום בתמונות של חרקים) ובאלבומים שהתכתבו עם הדו-משמעות של המילה Bug (כמו האלבום של דינוזאור ג'וניור באותו שם). אך על אף כל האלה, ג'וקים כמעט שלא הופיעו כשירים עצמם.

      והנה, הטראק החביב הזה, שכולם רגילים לשטוף איתו את הרצפה, מתגלה כשיר קינה למקק שאבד: "המקק, המקק/לא יכול ללכת יותר/בגלל שאין לו, בגלל שחסרות לו, שתי רגליו האחוריות". לכאורה, עוד שיר עממי וחביב על אבדנו של חרק שאיש לא ראה בו תועלת. אלא שקריאה מעמיקה יותר בהיסטוריה של השיר מגלה כי אותו המנון, שציפי שביט מקרצפת איתו את הכיתה בסדרת המופת "ציפי ללא הפסקה", הוא למעשה שיר פוליטי חריף שבגרסאות שונות מאזכר את מלחמות תקופת הרקונקיסטה בספרד (1492) והפך לפופולרי במהלך המהפכה המקסיקנית של תחילת המאה ה-20.

      בעוד שורשיו של השיר אינם ברורים, כל שכן מחברו ומלחינו, עם השנים הוא זכה גם לביצועים מוזיקליים מוכרים, החל מלואי ארמסטרונג וצ'ארלי פרקר ועד הרכב הסקא המפורסם הסקאטלייטס. האחרונים קראו לקטע "Ska-Racha" והוכיחו שג'וקים לא רק יודעים לעוף אלא גם לרקוד.

      גברים בשחור

      האויב הגדול שניצב מול וויל סמית וטומי לי ג'ונס בסרט "גברים בשחור" הוא חייזר דמוי מקק גדול שמסווה את עצמו בעזרת עורו של אדם שהרג (זבל לבן טיפוסי בשם אדגר). כמו כל ג'וק שמכבד את עצמו, גם אדגר כמעט בלתי ניתן לעצירה. הוא רוצח לא מעט אנשים (וביניהם גם מדביר מקקים תמימים) ומחזק בצורה מרשימה את תיאוריית הקונספירציה שטוענת שמקקים הם בעצם חייזרים שעתידים להשתלט על העולם אחרי שאנו בני האדם נחסל את עצמנו בשואה גרעינית (חפשו באינטרנט). קצת כמו ב"מחוז 9", גם ב"גברים בשחור" אתה מוצא את עצמך לפרקים מזדהה דווקא יותר עם הג'וק מאשר עם אלו שמשחקים את הטובים. זה כנראה קשור לעובדה שלצערנו את וויל סמית אי אפשר להדביר.