עולם מושלם

"גוסט וורלד", או בשמו העברי "העולם שבפנים", הוא הסרט הכי קול היום בקולנוע. מעבר לזה, הוא גם הסרט הכי מעניין. הסרט עשוי בהשראת הקומיקס "גוסט וורלד" (מאת דניאל קלווס), שעניינו יחסי החברות בין שתי נערות מתוחכמות על סף שלב ההתבגרות הסופית, בתקופת הביניים שאחרי סיום בית הספר, ולפני כל החרא האמיתי הזה שאתה לא מוכן אליו ושמגיע אחר כך לשבור לך את הקונספציות (צבא ההגנה לישראל חולב מרוב נערינו הטובים את ההזדמנות להזדהות עם התהליך הזה. במידה מסוימת, הוא ממשיך את האשליה באפיק אחר). הכיף הוא שהתוצאה אינה חופפת לאיך שהיית מצפה מהוליווד לכבס קומיקס. וזה גם לא סרט נעורים רגיל.

איניד ורבקה הן שתי אאוטסיידריות שנונות, שנהנות ממעמדן המיוחד המאפשר להן להמציא סיפורים על עוברי אורח תמוהים, לעקוב אחריהם ולעתים קרובות גם להתעלל בהם, הכל מסקרנות בריאה. בין לבין הן לא הולכות לקולג', מנהלות דיאלוגים שכתובים ממש טוב ומתפעמות מקולטורת הפופ. את איניד משחקת תורה בירץ' (הזכורה לכם מ"אמריקן ביוטי") בגירסה ממושקפת, מלאה יותר וסופר קולית. היא גם זכתה בפרס השחקנית בפסטיבל סיאטל על תפקידה כאן. את רבקה, חברתה היותר מחוברת לעולם והיותר כוסית, משחקת סקרלט יוהנסון בת ה-16.

עשרים דקות לתוך הסרט, בשלב שבו אני עוד חשבתי שמדובר בגירסה מתוחכמת ונרדית ל"קלולס", מתחיל הסיפור להתרחק מיחסי הגומלין בין הבנות (שלפי מה שאמרו לי לוקחים בקומיקס מקום יותר נכבד), ולהתמקד בגיבורה האמיתית, הלא היא איניד, ובמאבקה האישי לנסות ולקלוט במה מדובר כאן בעצם. מי שעוזר לה סימבולית הוא סימור, גבר בן 40 ומשהו, מאובק וחסר חיים או ביטחון עצמי, שנדמה לאיניד, הלוקחת אותו תחת חסותה, כמו הדבר הכי מעניין ביקום. את סימור, אגב, מגלם סטיב בושמי, בעוד אחד מהתפקידים הבאמת נפלאים שלו. אני קורא אתכם לשים לב לצורה שבה הוא מתנהל בסצינה הראשונה שלו בסרט. איזה מלך.

"גוסט וורלד" מספק דמויות שנבנו בצורה חכמה, כיפית ואמפתית מאוד. הטעם המוזיקלי והתרבותי של איניד נע בין פאנק מוקדם למחזות זמר הודיים מסוף שנות השישים. סימור אוסף תקליטי ויניל משנות השלושים, ממש כמו שעושה בחיים טרי זוויגוף, הבמאי המצוין של הסרט. איניד, בצורה יאה מאוד לדמות קומיקס שכמותה, מפגינה כישורי ציור ומשרבטת במחברת בכל פעם שיש לה הזדמנות.

הצד הוויזואלי משלים את היותו של הסרט מלא חיים כל כך. עיצוב התלבושות והתפאורה ענק, הצבעים נהדרים, והקומפוזיציות המיוחדות של אלפונזו ביטו (שמתפקד בימים כתיקונם כיד ימינו של אלמודובר) הופכות את הצפייה ב"גוסט וורלד" לחוויה יוצאת דופן. וזה עוד לפני שהזכרנו את ההתמוגגות האסתטית שאוחזת באנשים מסוימים רק מצפייה בתורה בירץ' (בגירסת איניד).

כמה זמן יוקרן הסרט הזה עד שירד? קשה לדעת. הוא בטח יעוף די מהר, אז הנה אני עושה לכולם שירות ומאיץ בכם לתפוס אותו בקולנוע ולא להתפתות לעצלנות ולעסקאות ברחוב ("אני אקח את זה כשזה יגיע לאוזן"). זה בטח יותר שווה מכל מני "הבנדיטים" למיניהם. כי "גוסט וורלד" הוא סרט יפה וחכם וסוחף, שמעורר הזדהות ושמפנה גב לנראטיב ההוליוודי על מנת להתקיים בספרה שונה לגמרי.