בלעדי: איך נראה "המשרד" הישראלי?

      גאון הדור: מי זה ריקי ג'רווייס

      לקראת עלייתה של הגרסה הישראלית של "המשרד", החלטנו להתחקות אחר קורותיו של ריקי ג'רווייס, האיש שעומד מאחוריה ומלפניה – מניסיונותיו הכושלים להיות כוכב רוק ועד גלובוס הזהב

      לילך וולך

      הוא אחד היוצרים המשפיעים, המבריקים והמצחיקים ביותר של העשור האחרון, אבל השם שלו לא מתגלגל בקלילות על הלשון כמו זה של ג'רי סיינפלד, לארי דיוויד או טינה פיי. הוא אחראי לסדרות פורצות דרך כמו "המשרד" ו"ניצבים", אבל אין לו אפילו ערך בוויקיפדיה העברית. זהו ריקי ג'רווייס, סרבן הופעות טלוויזיה לא הכרחיות שדווקא מתעניין בתאוות פרסום, איש שללא ספק אוהב את החירות המסוימת שהוא זוכה לה מעדות מעריצים וציפיות מיינסטרימיות אבל מתמקד ביצירותיו בדיוק בכל מה שעושה טוב לאגואים קטנים.

      במילים אחרות, מי שעוקב אחר הנושאים שבהם ג'רווייס בוחר לעסוק, מבחין שהוא מתעניין דווקא בהיבטים הפחות פוטוגניים של האנושות – מיזנטרופיות, קטנוניות כפוית טובה, פאסון לא מגובה. ג'רווייס לא הגיע לכל אלו נטול ניסיון אישי. בצעירותו ניסה – ללא הצלחה – להתפרסם כזמר רוק חתיך ונוגה (באמת!) ששאב השראה מהגלאם רוק (ניסיון שרתם מאוחר יותר לצורך תוכנית טלוויזיה בשם Golden Years, בה גילם מעריץ אובססיבי של דיוויד בואי). הוסיפו על כך פריצה איטית ולא טריוויאלית לתודעה הציבורית וצפייה מרובה (כפי שהעיד בעצמו) בסדרות ריאליטי טראש שזעזעו וריתקו אותו במידה שווה ותבינו מה הם החומרים שמהם עשויים הדברים שמעוררים את ריקי ג'רווייס לפעולה.

      מגובה בתואר בפילוסופיה ובביקורתיות חריפה כלפי כל תופעה חברתית שיש בה מן העצלות המחשבתית ומן ההתנשאות הבריטית, ג'רווייס לקח את כל זה והכניס אותו לסדרת טלוויזיה שמזמן הפכה לקאלט ושעמה הוא קנה את עולמו אך לא התמכר לו – "המשרד", שלא רק מינפה את הז'אנר המוקומנטרי לגבהים חדשים אלא למעשה הגדירה אותו מחדש.

      טוב לדעת (מקודם)

      הלחצן שיכול להציל את חייכם באירוע לבבי או מוחי

      בשיתוף שחל
      לכתבה המלאה
      Seona Dancing, הרכב הפופ של ג'רוויס (מימין) אי שם באייטיז (צילום: אימג'בנק Getty Images)

      לאחר ההתחככות הראשונית והמשונה שלו בזוהר כחבר בצמד הפופ Seona Dancing (מבוטא "ש?ו?נ?ה דנסינג") אי שם בשנות ה-80, ולאחר מכן כמנהלה של להקת סוויד (כן, כן), ג'רווייס ויתר על החלום לשבור לבבות של תיכוניסטיות והחל לעבוד בתחנת הרדיו Xfm כמפיק. שם הוא שכר את שירותיו של עוזר אישי – בחור גבוה וגמלוני, רציני אך מצחיק למראה, שענה לשם סטיבן מרצ'נט. ברבות הימים הפכו השניים לחברים הכי טובים, שותפים לקריירת המשחק והכתיבה, ובעיקר למוח המשותף והקודח שהגה את "המשרד".

      השניים פוטרו עד מהרה מהתחנה וב-1999 החלו לכתוב יחד תסכיתי רדיו עבור הבי.בי.סי. עוד קודם לכן, ב-1998, עלתה לאוויר תוכנית הטלוויזיה הראשונה – וקצרת המועד – של ג'רווייס ומרצ'נט, "Golden Years", בה כאמור גילם ג'רווייס בעל חנות להשכרת סרטי וידיאו שמאוד – אבל מאוד – אוהב את דיוויד בואי.

      הפריצה הגדולה של ג'רווייס הגיעה כשנה לאחר מכן, כאשר החליף את הפינה של עלי ג'י ב-"The 11 O'Clock Show". שם, שיחק דמות של גזען גס רוח שלא מודע לעידן הפוליטיקלי קורקט שבו הוא חי. נאמן להתעקשות שלו לעשות אך ורק דברים שמגניבים אותו עם שותפים שהוא אוהב, המשיך ג'רבייס משם לתוכנית בשם "Meet Ricky Gervais". מדובר היה בתוכנית טוק שואו משותפת לו ולמרצ'נט שלא לקחה את עצמה ברצינות ושנועדה בעיקר כדי לבדר את האורחים ואת ג'רבייס, תוך ניסיון לשבור את שיא מספר המילים הגסות שאפשר לומר תחת האצטלה של תוכנית טלוויזיה.

      המוחות שמאחורי "המשרד". מרצ'נט וג'רוויס (צילום: אימג'בנק Getty Images)

      לאחר שהצליחו לבסס לעצמם את אהדת הקהל (המצומצם עדיין, יש להודות), המשיכו הצמד הדינאמי להפיק את "המשרד". נאמנים לדרך שבה התחילו – כלומר לא להיכנע לדרישה המיינסטרימיות לרכך דברים ולהפוך אותם לקלים לבליעה – התעקשו ג'רווייס ומרצ'נט לכתוב ולביים את הסדרה בעצמם, כשג'רבייס מגלם את הדמות הראשית – מנהל סניף של חברת Wernham Hogg Paper Company.

      התוכנית, שעוקבת אחר חיי היומיום של עובדי הסניף, הביאה אל המרקעים סגנון שהיה מוכר עד אז רק בקולנועים, שלא לומר בסינמטקים – עלילה בדיונית ומתוסרטת שבה הדמויות מודעות לקיומה של המצלמה. או, במילים אחרות, תיעוד בדיוני, מוקומנטרי. ג'רווייס ומרצ'נט כתבו בתחילה שישה פרקים ששודרו וזכו לרייטינג חלש במיוחד שכמעט שהוביל לביטולה של הסדרה. יחד עם זאת, כעבור זמן זכו ששת הפרקים למעמד פולחני והשניים חזרו לשישה פרקים נוספים וספיישל חג המולד אחד שעמו בחרו לסיים את הסדרה. וזוהי כמובן תכונה נוספת שהפכה את ג'רווייס לשם דבר נדיר בתעשייה שמתעקשת על חיי נצח – האומץ לפרוש בשיא ולא להתפשר על איכות לטובת כמות.

      עם השנים, "המשרד" הפכה לאחת הסדרות הנצפות ביותר בבריטניה ובעקבות כך בעולם. הפורמט נרכש והופק על ידי חמש מדינות שונות, אליהן תצטרף ישראל בקרוב. את סוד הצלחתה של הסדרה אפשר לתלות בראש ובראשונה בכך שהיא אינה עוסקת ב"דמויות" באופן שבו סיטקומים עסקו בהן עד שג'רווייס הגיע לשכונה. אין בה גרסאות לא סבירות של אנשים, "צבעוניות" עד חוסר אמינות, שפולטות פאנצ'ליינים מתוסרטים מדי, שנראות מתוקתקות מדי ושגם הדפקטים האנושיים שלהן נראים כאילו אחראי הארט על הסט העביר אותם דרך פילטר ה"מצטלם טוב". להבדיל מכל אלה "המשרד" בנויה במוצהר על אלמנטים שאינם מצטלמים טוב – לא רק מבחינה מעשית אלא גם מבחינה מהותית: הפגמים האנושיים, המביכים, טורדי השלווה שגורמים לצופים להתכווץ באימה בגלל הדמיון שלהם למציאות הם אלו שנמצאים בבסיס עולמו של ריקי ג'רווייס.

      לא מתפשר על איכות לטובת כמות. ג'רווייס ב"המשרד" (צילום: AP)

      הסדרה המוכרת פחות אבל מורכבת יותר של ג'רבייס את מרצ'נט היא "ניצבים". זו עוסקת בחייהם של ניצבים שעובדים בהצגות ובסרטים ומעלה את העיסוק בטבע האנושי לרמה כזו גבוהה של דקויות שכל פרק מבין 12 הפרקים שהופקו, ובעיקר ספיישל חג המולד, הוא פנינה מבריקה של הומור מגלגל מצחוק מחד ובעיטה איומה ועותקת נשימה לבטן מאידך.

      ב"ניצבים", שעלתה לשידור ב-2005, הבשילו הנושאים בהם עסקו ג'רווייס ומרצ'נט ב"המשרד" וטופלו בכלים מעודנים יותר – מבוכות חברתיות, פליטות פה, מאבקי כוחות קטנוניים בין קולגות, תחושת ההתעלות שחווה האחד ממפלתו של האחר, ערכים אישיים, אינטגריטי וההשפעה של כסף על תחושת העצמיות. חוץ מאלו, שירטט בה ג'רווייס את אחת ממערכות היחסים האפלטוניות המקסימות והמורכבות ביותר שנראו אי פעם על המסך הקטן – זו שבין שתי הדמויות הראשיות: אנדי מילמן, אותו מגלם ג'רווייס, וחברתו מגי ג'ייקובס, אותה מגלמת אשלי ג'נסן.

      אחת הסדרות הטובות שרובכם לא מכירים. מרצ'נט, ג'רווייס וג'נסן ב"ניצבים" (צילום: AP)

      בין שתי הסדרות, פתח ג'רווייס בסדרה של מופעי סטנדאפ שנונים ושכלתניים – "תהילה", "פוליטיקה", "בעלי חיים" ו"מדע". מעבר לכך, הוא גם מצא זמן לכתוב סדרה של ספרי ילדים על חיות דמיוניות בשם Flanimals והוציא ב-2006 סדרת פודקאסטים מגלגלים מצחוק יחד עם סטיבן מרצ'נט והמפיק ההזוי שלהם קארל פילקינגטון. השנה הפכו הפודקאסטים האלו לסדרת אנימציה וכך הועלו השיחות המטורללות שלו לרמה נוספת של אבסורד והנאה צרופה. וכל זאת מבלי שהזכרנו את הסרטים שלו, "The Invention of Lying" ו"עיר הרפאים", שאמנם זכו לביקורות מעורבות ולא היו מדויקים ומהוקצעים כמו הטלוויזיה שעשה, אבל עדיין היו מעניינים ומקוריים יותר מרב הדברים שתתקלו בהם.

      יתרה מזאת, אחרי שנים שבהן לא היה מנחה יחיד לטקס גלובוס הזהב, החליטו בשנה שעברה המארגנים לשבור את המסורת המפוקפקת ולשם כך הביאו את ג'רווייס – וזאת על אף מוצאו הבריטי, למורת רוחם של הקולגות האמריקאיות. ואכן, ההימור התגלה כמוצדק ובשנה שבה "אווטאר" היה האייטם הלוהט ביותר למרחק של קילומטרים, הצליח ג'רווייס – בזכות הציניות נטולת החשבון שלו – להפוך אייטם בזכות עצמו ולמשוך לא מעט מאור הזרקורים.

      זכה לביקורות מעורבות. ג'רווייס ב-"The Invention of Lying" (צילום: IMDB)

      הבלוג של ג'רווייס זוכה ליותר ממיליון כניסות שבועיות, קהל המעריצים שלו עט על כל פרויקט חדש שלו, אנשי גלובוס הזהב סגרו איתו על הנחייה גם השנה – והאמת? הכל לגמרי בצדק. בתוך אקלים של ריצוי, רייטינג ופנייה למכנה המשותף הנמוך והבסיסי ביותר, הוא ממשיך להיות לא רק חד ושנון, בלתי מתפשר ומלא מודעות עצמית, אלא גם הבחירה האינטליגנטית ביותר בסביבה.

      טרם התפרסמו תגובות

      הוסף תגובה חדשה

      בשליחת תגובה אני מסכים/ה
        לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

        התרעות פיקוד העורף

          walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully