יו?סף המספר: "בן החמאס" של מסעב חסן יוסף

באפריל 2002 נלכד ברמאללה מרואן ברגותי, אחד האחראים הראשיים לפעולות הטרור ולרצח אזרחים ישראלים במהלך אינתיפאדת אל אקצה. ברגותי עדיין מרצה עונש של חמישה מאסרי עולם מצטברים ומשמש כאחד מסלעי המחלוקת הגדולים ביותר במו"מ על שחרורו של גלעד שליט. האיש שהביא ללכידתו של רב המרצחים הוא מסעב חסן יו?סף, בנו של שייח חסן יוסף, אחד ממקימיו וממנהיגיו הרוחניים של החמאס. ספרו של יו?סף ג'וניור "בן החמאס", אותו כתב בשיתוף עם רון ברקין, ראה לאחרונה אור בעברית בתרגומה של דפנה לוי.

שירות הביטחון הישראלי גייס לשורותיו מאות סייענים ב-62 שנות קיומה של המדינה, אולם ספק אם למישהו מהם היה את הייחוס המשפחתי של יו?סף, שכונה בארגון "הנסיך הירוק". נוסחה שכוללת בן למנהיג חמאס שהפך לסייען בכיר, סיכל עשרות פיגועים ובתוך כך עבר תהליך שהרחיק אותו מבני עמו וגרם לו להמיר את דתו חייבת לייצר תמהיל מעניין. ואכן, "בן החמאס" הוא ספר מסקרן ששופך אור חדש על פעילות השב"כ במהלך האינתיפאדה השנייה. העסק מקבל משמעות נוספת כשנקודת המבט אינה ישראלית, אלא משתקפת מבעד לעיניים פלסטיניות מפוכחות, לכאורה, של בחור צעיר שהבין שמנהיגיו מוליכים אותו לאבדון והעדיף לשתף פעולה עם האויב.

אפשר להסתכל על "בן החמאס" בפריזמה הישראלית ולגלות איש אמיץ שראה את עוולות השלטון כלפי בני עמו, הלך אחרי מצפונו ועשה את הדבר הנכון. זה, כמובן, יהיה פשטני מדי. בראייה נרחבת יותר, כמעט כל היבט בספר הזה מורכב ומעלה תהיות. כבר בפרק הפתיחה, שבו מספר יוסף כיצד נלכד על ידי השב"כ, עונה קשות והושלך למאסר ממושך, מתבקש לתהות האם הלך עם השכל הישר או שלקה בתסמונת שטוקהולם שבה השבוי מזדהה עם חוטפיו. הוא מצטייר כבחור משכיל המודע למעשיו, אבל פנייתו הפתאומית לנצרות, בה הוא רואה דת המטיפה לאהוב את אויביך, מעידה על נטייה לקיצוניות (שלא לדבר על עיוות המציאות, ועל כך יעידו מיליוני החללים שנפלו על מזבח הנצרות באלפיים השנים האחרונות). בשבילנו הוא משת"פ שהציל חיים, בשביל הפלסטינים הוא בוגד שמכר את הוריו, חבריו ובני עמו.

אמת מוחלטת אין, כמובן, ולפיכך רצוי תחילה לבחון את "בן החמאס" מזווית סיפורית גרידא. אמנם תיאורי הרקע הכרונולוגיים של יו?סף מוכרים לכל ישראלי, אבל לא הם שיגרמו לכם להניח את הספר מידיכם. למעשה, סביר להניח שתקראו אותו בשקיקה, מכיוון שרובכם צפויים לגלות עניין בתיאור ממקור ראשון של המציאות הכאוטית ברמאללה של תחילת המילניום. יו?סף מנתח באופן מבריק במיוחד את יחסי הכוחות בין כל הפלגים בשטחים ומחזק את מה שכבר ידענו על הדו-פרצופיות ושכרון הכוח של מנהיגם, שאף פעם לא היה קרוב באמת לעשיית שלום כולל (עמוד 136): "יאסר ערפאת התעשר באופן בלתי רגיל כסמל הבינלאומי של הקורבן. הוא לא היה מוכן לוותר על המעמד הזה, ולקבל את האחריות לבנייה ממשית של חברה מתפקדת".

דרך הכאוס הזה שוטח יוסף עלילה שמשלבת שבבי מותחן של טום קלנסי, סצנות מ"אקספרס של חצות" ודימויים מ"הרולטה של דה נירו", ספרו הנפלא של ראווי חאג' על מלחמת לבנון הראשונה. אמנם תיאוריו החד ממדיים אינם מתקרבים אפילו בפרומיל לכל היצירות הללו, אבל הוא בהחלט מספק את יצר הסקרנות, ובמיוחד כשהוא מספר על דרכי הפעולה של השב"כ.

הפעולות הללו נראות משוגעות, אבל בעולם מטורף הרי רק המטורפים שפויים. יוסף מגלה כיצד כשעמד בסכנת היחשפות, בנה מפעילו, המכונה לואיי, תוכנית הסוואה מתוחכמת (עמוד 187): "לואיי הסביר שאנחנו צריכים ליצור אירוע בולט, משהו גדול מספיק שישכנע את כל פלסטין שישראל רוצה לתפוס אותי חי או מת. כדי שזה יהיה משכנע, אסור שזה יהיה מבוים. זה חייב להיות אמיתי. צה"ל צריך באמת להשתדל לתפוס אותי. וזה אומר שהשב"כ צריך לתחבל תחבולות ולהערים על צה"ל – על אנשיו שלו". בעולמו של יו?סף, וסביר להניח שכמעט אצל כל פלסטיני החי היום בגדה או בעזה, כולם עובדים על כולם, בכל שעה ובכל מקום. בעולמו של ישראלי, לעומת זאת, עולה השאלה האם משחקי החתול ועכבר בין צה"ל לשב"כ באמת מקדמים אותנו אל עבר המטרה שלשמה הוקמו שני הגופים האלה.

אך החשיפה הגדולה ביותר העולה מהספר היא הקשר של יוסף עם ח'אלד משעל, יו"ר הלשכה המדינית של החמאס (עמוד 170): "ח'אלד משעל התקשר אלי לפחות פעם בשבוע. בפעמים אחרות הוא יצא מפגישות חשובות מאוד על מנת לקבל שיחות טלפון ממני". וכאן שוב הוא מצחקק על משחקי הכוח בין השב"כ למוסד, שביקש את עזרת הש.ב. במציאת זהותו של האיש שמדבר עם משעל: "הם התכוונו אלי, כמובן. זה שעשע אותנו מאוד, והשב"כ בחר לא לגלות למוסד ולתת לו לנחש לבד". נו, אז השב"כ לא עובד רק על צה"ל אלא גם על מוסד, ולנו לא נותר אלא להעלות עוד שאלה: אם אכן היו ליו?סף כאלה קשרים עם משעל ולו היה נשאר לסייע גם היום, האם היתה ישראל רושמת התקדמות אמיתית בניסיונותיה לחלץ את גלעד שליט?

דומה ש"האם" היא מילת המפתח ב"בן החמאס". לאחר שהספר ראה אור בארצות הברית, לפני כחמישה חודשים, אמר אביו של יו?סף לעיתון "הארץ" שמדובר בשקר גס, וכי חברי החמאס הוזהרו מבנו בשל הלחצים שהפעילו עליו שירותי הביטחון הישראליים. השר גדעון עזרא, שהיה עד 1995 סגן ראש השב"כ, הוסיף כי "בניגוד לרושם שיו?סף מבקש ליצור, יש מאות סייענים כמוהו. הוא לא יוצא דופן, הוא רק החליט לכתוב על כך ספר". המפעיל לואיי אימת במכתב את הפרטים וציין: "הספר אמיתי ומטלטל ומשחזר בצורה מדויקת את האירועים שחווינו כולנו בעשורים האחרונים".

נוח לקחת ללא סייג את הצד של יו?סף, אבל חייבים להודות שלא אחת נוצר הרושם שהוא סוטה מן העובדות ועוטף את קורות חייו במנה גדולה של פופוליזם. מצד שני, אתם לא חייבים לעשות לעצמכם חיים כל כך קשים. כשמתרכזים בעלילה, "בן החמאס" הוא ספר מהנה למדי. את מבחן האמינות שלו תשאירו עד לאחר סיום הקריאה.