פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      גיסתנו: על "הצרות שלי עם נשים"

      למרות הבימוי המצוין והקאסט החביב, הפרק הראשון של "הצרות שלי עם נשים", הסדרה החדשה של ערוץ 10, לא הצליח להמריא. ועדיין – שווה לתת לה עוד הזדמנות, אולי בסוף ייצא ממנה "רמזור"

      מפאת כבודו לא אזכיר את שמו. זה גם לא רלוונטי כי רבים כמוהו מסתובבים בתל אביב. הוא בן 33, עובד באחד המקצועות החופשיים ("לא מבין למה קוראים לזה מקצועות חופשיים, הרי כולנו עבדים פחחח"), ליברל, מצביע מרצ ("נשבע שבבחירות הבאות אני הכי חד"ש"), מחפש את האחת אבל בינתיים מסתפק בלדפוק ולבכות. אם יורשה לי להמשיך את ההומאז' לטור "המשוטט" שבעיתון "עכבר העיר", רק אוסיף ואספר שבין לבין הוא גם מתפקד כדמות הראשית בכל מיני תסריטים של כל מיני תסריטאים. כאלו שחולמים כבר שני עשורים לפענח את הנוסחה ליצירת סיינפלד הישראלי אבל בלי להודות בכך בפה מלא יהיו מוכנים גם לסגור על קופי פייסט של "רמזור" עם אופציה לשתי עונות פלוס הפצה בחו"ל. כבר חשבנו שהצלחנו להיפטר ממנו לטובת הניאו ערסים של "עספור" או הגנגסטרים של "הבורר", אבל מסתבר שהוא לא מתייאש המניאק.

      הפעם קוראים לו ארי שניידר (דן שפירא), גיבור הסדרה "הצרות שלי עם נשים" שהפרק הראשון שלה שודר אמש (שני) בערוץ 10, ויש אפילו סיכוי שהוא ימצא חן בעיניכם. הוא מעצב בחברת קוסמטיקה שמואס בעובדה שהוא לא מצליח להחזיק מעמד בזוגיות ולכן פונה לעזרתה של הפסיכולוגית עדינה בבאיוף (חנה לסלאו). הבימוי המצוין של רני סער ואלון בנארי והקאסט החביב, שכולל גם את טלי שרון בתור הבוסית הכלבה ואת אסי ישראלוף בתפקיד החבר הטמבל, הם בהחלט בשורה מרעננת. אבל עדיין, למרות כל זאת, הפרק הראשון פשוט לא הצליח להמריא.

      הצרות שלי עם נשים (יח"צ , עודד מרום)
      יותר מדי רגעים מתים, פחות מדי רגעים קומיים - ועדיין, שווה להמשיך לעקוב. מתוך "הצרות שלי עם נשים" (צילום: יח"צ)

      קומדיות מצבים מוצלחות מתאפיינות בכך שהן יוצרות עולם שבו השריטות של הדמויות מתכתבות אחת עם השנייה ומציגות עולם שהוא מוטרף מצד אחד אבל הגיוני מצד שני. אם ניפול למלכודת וניקח את "סיינפלד" כדוגמא, ברור שכל אחת מהדמויות בסדרה היא עולם ומלואו של נירוזות וקפריזות. גם ג'רי, שלעתים יוצר מראית עין של העוגן היציב היחיד בחבורה ומי שמשקיף מלמעלה על הטירוף הסובב אותו, הוא חלק בלתי נפרד מאותו טירוף (יש אף לא מעט תיאוריות שטוענות שהוא המטורף הגדול מכולם). קשרי הגומלין האלו בין הדמויות יוצרות עולם שנראה לצופה בבית אמין לחלוטין. לעומת זאת, ב"צרות שלי עם נשים" (יחי ההבדל הקטן) שתי הדמויות הקרובות ביותר לשניידר (חבס ובבאיוף) הן דמויות גרוטסקיות, שהדינמיקה שלהן עם שניידר החנון האדיש נראית מופרכת מיסודה. אולי זה התסריט, אולי זה המשחק של שפירא, אבל משהו שם (לפחות על פי הפרק הראשון) פשוט לא מתחבר.

      כששניידר השרמנטי וחבס מנסים למצוא באינטרנט תמונות של הבוסית העתידית שלהם כדי לגלות איך היא נראית ומגלים שהיא כוסית, גם הצופה בבית – זה שלא מורגל באיתור אקדחים מעשנים – מבין מהו סיפור החיזור שיניע את העלילה. כששניידר דופק את האוטו בחניון לפני המפגש איתה, לוקח לך בדיוק עשר שניות להסיק שזה הולך להיות האוטו שלה שנדפק ושהצרות בדרך. נכון שקומדיות מצבים אף פעם לא התאפיינו בטוויסטים מפתיעים, אבל ב"צרות שלי עם נשים" העלילה הצפויה די צורמת. ב"רמזור", לדוגמא, יודעים לנטרל את התסריטים הצפויים בתצוגת משחק משכנעת ובלא מעט דאחקות. אצל שניידר ושות' זה לא קורה. יותר מדי רגעים מתים, פחות מדי רגעים קומיים.

      ולמרות כל זאת, אסור לשפוט את "הצרות שלי עם נשים" אחרי הפרק הראשון. לא קל להוציא לפועל קומדיית מצבים מוצלחת, במיוחד לא במדינה עם קהל חסר סבלנות ומנהלים שרוצים לראות תוצאות ועכשיו. מגיע לה זמן, שווה לעקוב אחריה. "סיינפלד" זה לא יהיה, אבל "רמזור" – אולי.

      "הצרות שלי עם נשים", ימי שני, 21:45, ערוץ 10