רוקדת בחשכה: על האלבום החדש של M.I.A

עם צאת האלבום השלישי שלה זה כבר ברור – M.I.A היא הביורק של העידן הנוכחי ובהתאם, יש להתייחס אליה כאל תופעה שבאה לנער את התרבות הפופולרית מבפנים, כסוג של גיס חמישי, אבל עם שיק של פליטה.

מ.י.א היא לא סתם ראפרית, בדיוק כמו שביורק לא סתם עושה (או עשתה) מוזיקה אלקטרונית; שתיהן מגיעות מחורים (ביורק מאיסלנד, מ.י.א מסרי לנקה), שתיהן התקבלו בבריטניה לפני כל מקום אחר, שתיהן מפיקות קצת בעצמן אך יודעות להפיל את רוב העבודה על המפיקים הנכונים של התקופה בה הן עושות רעש - ביורק הלכה אל טריקי, מארק בל, גרהאם מסי ובשלב מתקדם יותר אל טימבלנד; מ.י.א עובדת צמוד עם Blaqstarr, סוויץ' ודיפלו. שתיהן יודעות לקחת את האנדרגראונד, לארוז מחדש ולמכור אותו לקהל יחסית מיינסטרימי ולכן, כל אחת בזמן שלה, היא זו שמכניסה הכי הרבה אוונגארד למוזיקה הפופולרית.


הדימיון בין השתיים ממשיך לעוד כיוונים רבים. שתיהן יכולות לשחק בכל סגנון שירצו, אך עדיין, כל שיר של ביורק יישמע כמו שיר ביורק (ורק של ביורק), בדיוק כמו שכל שיר של מ.י.א יישמע כמו שיר מ.י.א (ורק של מ.י.א). הארט שמלווה את העבודה של השתיים - בעטיפות, בצילומים ובקליפים - גם כן מזוהה ומאופיין לפרטי פרטים. לשתיהן דעות מובהקות והן מנסות לצעוק אותן מכל בניין. מול שתיהן עומדים קהלים גדולים "שפשוט לא מבינים" או שהמוזיקה שלהן "עושה להם כאב ראש". ושתיהן מוערכות ומקבלות יחס כמעט מלכותי בעיתוני המוזיקה.

אל האלבום החדש, "Maya" (או "/Y///" אם אתם רוצים להיות קרציות בקשר לזה), מ.י.א הגיעה ממקום אחר. היא כבר לא יוצרת האנדרדוג של שני האלבומים הראשנים - היא כוכבת על שעושה רימיקסים עם ג'יי-זי וניקי מינאז' (הכוכבת הטרייה של ההיפ הופ המסחרי). אחרי להיט כמו "Paper Planes" (שהתפוצץ בעיקר בגלל שהופיע בטריילר של "פיינאפל אקספרס" ובסרט "נער החידות ממומביי"), שום דבר לא יוכל להיות אותו הדבר.

רוב האמנים היו לוקחים את ההצלחה הזו בכדי לייצר רב מכר היסטרי (או לפחות לנסות) ועל הדרך מצניעים כל אלמנט מרתיע באישיות שלהם כדי לפנות לקהל הרחב ביותר. ויש כמה בודדים - כמו שביורק היתה פעם וכמו שמ.י.א היא היום - שינצלו את הבמה החד פעמית שקיבלו בכדי לנסות ולהפוך סדרי עולם.

"Maya" הוא הרבה יותר מאלבום אמיץ - הוא אלבום שיכול להיתפס כקיצוני גם על ידי המעריצים הישנים של מ.י.א ונכון - יש ויכוח רחב ברשת אם מדובר בריליס באמת איכותי או סתם כזה שמנסה להתריס ללא יותר מדי עומק (אני נמנה עם הקבוצה הראשנה). אבל דבר שאי אפשר להתכחש אליו הוא שמ.י.א מסרבת לעמוד במקום.

באלבומה החדש היא מנתבת את כל הכוח שיש לה כדי להפיץ את המסרים המוזיקליים והפוליטיים שלה, ולא מוכנה להיות הבובה של אף אחד למעט של הדעות שלה עצמה. חברות התקליטים הקפיטליסטיות שחלמו להפוך את מ.י.א לנערת הפוסטר שלהם נשארו עם אותה הבחורה כוחנית ובעלת דעות רדיקליות על אמריקה התאגידית, המלחמה בטרור והיחס אל מדינות העולם השלישי.

כל הנ"ל לא אומר ש-"Maya" נטול להיטים לחלוטין. "XOXO" שהפיק Blaqstarr הוא שיר פופ קליט בכל פרמטר - כזה שאפשר היה לשנוא בהתחלה בגלל הצ'יזיות המוגזמת שלו, אבל הוא לגמרי כובש בסופו של דבר - כי אף אחד לא יכול עליו באמת (אפילו הוא מכיל את השורה האירונית "אתם רוצים שאהיה מישהי שאני ממש לא"); "Space" הוא בלדה דביקה וחמודה שלא מתכוונת לפגוע באף אחד; ו-"Tell Me Why" שהפיק דיפלו גם כן יכול להכנס לרדיו מבלי להתאמץ. יודעים מה? אפילו "Born Free" - השיר עם קליפ הג'ינג'ים, ההפקה של סוויץ' והסמפול של Suicide - הוא להיט רוקנרול ומועמד ראוי לשיר השנה.

אך מעבר להנ"ל ול-"It Takes A Muscle", גרסת כיסוי חסרת מעוף לשיר של Spectral Display (וגם הקטע השני באלבום שדיפלו הפיק), האלבום לא הולך לעשות את החיים קלים לרוב המאזינים שלא ממש מכירים דאבסטפ, סולדים מצלילים תעשייתיים או ביטים שבורים ומעדיפים ניקיון במוזיקה שלהם. סדר זה הדבר האחרון שיש פה, וזה דווקא משהו ששונה לגמרי מהאלבומים הקודמים והמאופיינים יותר של מ.י.א (הראשון, והעדיף לטעמי, שהתעסק בעיקר בביילה-Fאנק, והשני והמוצלח יותר על פי הרוב, ששיחק עם מוזיקת עולם כאוטית וקצת מציקה).

אולי זה כי שני האלבומים הקודמים נקראו על שם ההורים שלה ("Arular" זה שם האב, "Kala" הוא שם האם), אותם מ.י.א רואה באופן חד מימדי יחסית, והחדש, שנקרא על שמה, אמור לייצג פנים רבים יותר באישיות שלה. ואולי זה בגלל שהבורגנות שהגיעה גם למ.י.א, כולל חיי האמהות והנישואין הטריים, גרמה לה לרצות להתפוצץ. אבל מ.י.א של 2010 היא לא בחורה רגועה - יש לה המון כעס ומלא מה להגיד והיא תזרוק עלינו הכל דרך צלילים קשים שמתגמלים רק אנשים עם סבלנות. לטענת מ.י.א עצמה, הכוונה של האלבום היא "לגרום לאנשים להרגיש מוזר ולא בנוח כדי שהם יתחילו לתפעל את שרירי החשיבה הביקורתית". זו הגדרה יומרנית ומעצבנת קצת, אבל היי, אולי יש בה משהו.

בעצם, רוב מה שיש למ.י.א לקטר עליו הוא מה שהיא מגדירה כ-"Digital Ruckus" - אם הכוונה לא ברורה לכם מהשם או מהעטיפה הכעורה של האלבום, אסביר שמדובר על הכאוס שיוצר לנו העידן הדיגיטלי, החיבור בין השלטון לחברות כמו גוגל ופייסבוק, דיסאינפורמציה במסווה של אינפורמציה ואיבוד העצמי.

הכל טענות ידועות, שחוקות וקצת מעייפות, אך כשהן מגיעות בפורמט הזה קשה להתעלם או לזלזל בהן. קחו למשל חיפוש פשוט של "סרי לנקה" בגוגל. לפי מ.י.א, כל עמודי התוצאות הראשנים מובילים לאתרי חופשות ולאיזכור של החופים המדהימים, כשרק בעמוד ה-56 מזכירים את כל הרציחות והפצצות שיש שם. מ.י.א רוצה בצדק שהעניינים האלו יהיו יותר בחזית ולפי איך שהיא רואה את זה, מתפקידה לגרום לזה לקרות.

"Teqkilla" למשל - עוד קטע שסוויץ' הפיק - הוא שיר עם מקצב רצחני שלמרות שהוא מדבר בכלל על שתיה ודברים יחסית קלילים, נשמע כמו הכרזת מלחמה; "Meds And Feds", אולי הקטע הקשה ביותר באלבום (ש?הופק על ידי מ.י.א עצמה ודרק מילר) מכיל סימפול של להקת ההייפ הנוכחית Sleigh Bells (מה ששוב מוכיח כמה שהיד של מ.י.א על הדופק); "Steppin Up" הוא קטע דאבסטפ מצוין; ו-"It Iz What It Iz" (גם בהפקתו של Blaqstarr) הוא אולי מלודי ועדין, אבל יש בו לא מעט רבדים והיעדר קצ'יות מוחלט.

בסופו של דבר, עם כל הבלאגן, המסרים והרעש, "Maya" הוא האלבום הכי שלם של מ.י.א. האיכות שלו הרבה יותר אחידה מזו של "Arular" והמוזיקה שבו ללא ספק יותר טובה מזו שב-"Kala". ההצלחה גרמה למ.י.א לרצות להוכיח שהיא לא מכרה את נשמתה, שהיא עדיין ג'ני מהשבט בסרי לנקה, ושלא חשוב לה אם יתפסו אותה כיוצרת פופ או לא - מבחינתה, היתרון היחיד בהצלחה הוא היכולת להפיץ את המסרים שלה כמה שיותר רחוק.

סביר להניח, שממש כמו ביורק, גם מ.י.א תתחיל לעייף אותנו עוד כמה שנים, ושנגיע לפרויקטים שלה חסרי סבלנות או עצבים. אבל כרגע היא רותחת וכדאי ליהנות מזה כל עוד זה נמשך ואולי אפילו להפנים איזה מסר או שניים.